מחבר: admin

ניקוז מגרש חנייה פתוח נקבע כמעט כולו בשלב התכנון, לפני שנשפך אספלט או מונחת אבן משתלבת ראשונה: השיפועים של המשטח, המיקום של הקולטנים, התעלות בכניסות וקו אבני השפה שתוחם את המגרש קובעים יחד לאן המים יגיעו ומה יקרה בגשם חזק. מגרש חנייה הוא משטח אטום גדול שמייצר נגר בכמות גדולה בזמן קצר, ורוב הבעיות המוכרות, שלוליות בתאי החניה, מים שזורמים לרחוב או לחצר השכנה, רשתות שבורות בכניסה ואבני שפה שנעקרות, נובעות מהחלטות תכנון ולא מכשל בחומר. המאמר מיועד למתכנני פיתוח, לאדריכלי נוף, לקבלני פיתוח ולמנהלי פרויקטים ברשויות, במרכזים מסחריים ובמפעלים, ומתאר את מרכיבי המערכת, את הסדר שבו מתכננים אותם ואת הטעויות שכדאי למנוע. ההתאמה בפועל של המידות, השיפועים ודרגות העומס נעשית לפי תוכניות הפרויקט ומתכנן הניקוז.

מה כוללת מערכת הניקוז של מגרש חנייה

מערכת ניקוז של מגרש חנייה פתוח היא שילוב של ארבעה רכיבים שעובדים יחד: שיפועי המשטח שמובילים את המים, קולטנים שאוספים אותם בנקודות הנמוכות, תעלות עם רשתות במקומות שבהם צריך לחצות את כיוון הזרימה, ואבני שפה שתוחמות את המשטח ומכוונות את המים לאורך הקצוות. מתחת לכל אלה עוברת צנרת שמחברת את נקודות הקליטה לשוחות ולמוצא, אם זו רשת ניקוז עירונית, בור חלחול או נחל. כל רכיב מתוכנן ביחס לאחרים, ולכן שינוי במיקום קולטן משנה את השיפועים, ושינוי בקו אבן השפה משנה את המקום שבו המים מתרכזים.

שיפועים: הרכיב שמתכננים ראשון

השיפוע הוא מה שמזיז את המים. במגרש חנייה הוא צריך לאזן בין שני צרכים סותרים: שיפוע גדול מספיק כדי שהמים לא יעמדו וכדי שהמשטח יתנקז מהר אחרי הגשם, ושיפוע קטן מספיק כדי שרכבים יחנו בנוחות, דלתות לא ייסגרו לבד ועגלות לא יתגלגלו. הערכים המדויקים נקבעים על ידי מתכנן הפיתוח לפי סוג הריצוף והתקנות החלות, אך העקרונות קבועים.

שני כיווני שיפוע

במגרש חנייה עובדים בדרך כלל עם שיפוע לרוחב, מתא החניה לכיוון נתיב הנסיעה או להפך, ושיפוע לאורך, לאורך נתיב הנסיעה לכיוון הקולטן. השילוב שלהם יוצר "אזורי ניקוז": כל אזור הוא משטח שכל המים בו זורמים לנקודה נמוכה אחת, ובנקודה הזו יושב הקולטן. ככל שאזור הניקוז גדול יותר, המים נעים מרחק רב יותר על פני המשטח לפני שהם נאספים, וזה מגדיל את הסיכוי לשלוליות בדרך ואת הכמות שמגיעה לקולטן אחד.

לאן מכוונים את המים

עיקרון בסיסי: המים צריכים להתרחק מהמבנים ומהכניסות ולזרום לכיוון הקולטנים והתעלות, לא לכיוון המדרכה, הרחוב או המגרש השכן. במגרש שנמצא ליד חזית מסחרית או כניסה לבניין, הנקודה הנמוכה חייבת להיות רחוקה מהדלת. במגרש בשיפוע טבעי, המים ירצו לזרום למטה בכל מקרה, והשאלה היא רק איפה עוצרים אותם: בתעלה רוחבית, בקולטן או בקו אבני שפה שמסיט אותם הצידה.

קולטנים: איפה ממקמים ואיזה סוג

הקולטן הוא נקודת האיסוף. הוא יושב בנקודה הנמוכה של אזור הניקוז, קולט את המים דרך רשת או פתח צד, ומעביר אותם לצנרת. במגרש חנייה פתוח שאלת המיקום היא בעיקר שאלה של תפעול ובטיחות:

• לא בתוך תא חנייה. קולטן שרכב עומד עליו כל היום אינו נגיש לניקוי, ומכסה או רשת שסובלים מעומס קבוע ולא מעומס חולף מתבלים מהר יותר.
• בקו שבין שורות החניה או בנתיב הנסיעה, במקום שבו רכבים עוברים אבל לא עומדים.
• לא בנתיב הליכה של הולכי רגל, ואם אין ברירה, עם רשת שמתאימה למעבר רגלי ולעגלות ולא רשת עם פתחים רחבים.
• לא בפינה שאליה מגיעה פסולת: עלים, שקיות וחול נסחפים עם המים ומצטברים בקולטן; פינה סגורה בין שני קירות היא מלכודת.
• עם גישה לרכב שאיבה לצורך ניקוי תקופתי.

סוגי הקולטנים המקובלים, קולטן רשת עילי, קולטן צד שמשולב באבן השפה, וקולטן משולב, מתאימים למצבים שונים: קולטן צד מתאים לאורך קו אבני השפה בנתיב הנסיעה, כי המים זורמים ממילא לאורך הקצה; קולטן רשת מתאים לנקודה נמוכה באמצע משטח. סוגי הקולטנים ומידותיהם מפורטים בעמוד קולטני ניקוז מבטון.

עומסי תנועה על הקולטן

רשת או מכסה של קולטן במגרש חנייה עוברים תחת רכבים, ולפעמים גם תחת משאיות אספקה, רכבי אשפה ורכבי חירום. דרגות העומס המקובלות בענף למכסים ולרשתות הן A15 עד F900, ובחניון פתוח לרכב פרטי מדובר לרוב בדרגות הביניים, אך במגרש של מרכז מסחרי, מפעל או מרכז לוגיסטי שמשמש גם משאיות, הדרגה עולה. ההחלטה היא של המתכנן, וכדאי שתירשם במפורש בתוכנית לכל קולטן ותעלה, כדי שהרכש לא יזמין לפי מחיר.

תעלות רוחביות: הכניסות, היציאות והמעברים

תעלת ניקוז עם רשת נכנסת למגרש חנייה במקומות שבהם קולטן נקודתי לא מספיק, כי המים צריכים להיעצר לאורך קו ולא בנקודה. המקרים הנפוצים:

• כניסה ויציאה מהמגרש: תעלה רוחבית בקו שבין המגרש לרחוב מונעת ממי המגרש לזרום לכביש, ומונעת ממי הכביש להיכנס למגרש. זהו החיבור שבו הרשות המקומית לרוב הכי קפדנית.
• מעבר בין שיפועים: כשמשטח משופע פוגש משטח משופע בכיוון אחר, המים מתרכזים בקו המפגש, ותעלה שם עוצרת אותם.
• לפני כניסה למבנה או לחניון מקורה: תעלה רוחבית לפני הדלת או הרמפה, כדי שהמים לא ייכנסו פנימה.
• לרוחב רמפה או שביל משופע ארוך: כדי לשבור את הזרימה לפני שהיא צוברת מהירות.

בכל המקרים האלה התעלה עוברת תחת גלגלים, ולכן דרגת העומס של הרשת ושיטת קיבוע הרשת לתעלה קובעות אם היא תחזיק. תעלה בכניסה למגרש היא מהרכיבים שנפגעים ראשונים כשהרשת אינה מתאימה לעומס. סוגי התעלות, החתכים והרשתות מופיעים בעמוד תעלות ניקוז מבטון.

אבני שפה ואבני בלימה: תיחום שהוא גם ניקוז

אבן השפה נתפסת כרכיב תיחום, אבל במגרש חנייה היא חלק ממערכת הניקוז: הקו שלה יוצר מרזב פתוח שהמים זורמים לאורכו לכיוון הקולטן, והגובה שלה מונע מהמים לגלוש מהמגרש לאזור הגינון, למדרכה או לרחוב. תכנון אבני השפה נעשה לכן יחד עם תכנון הקולטנים, ולא אחריו.

שיקולים בקו אבני השפה

• קולטן צד בקו אבן השפה: כשהמים זורמים לאורך אבן השפה, קולטן צד או קולטן משולב בקו הזה חוסך את הצורך בשיפוע רוחבי גדול לכיוון מרכז המשטח.
• אבן שפה מונמכת בכניסות ובמעברי הולכי רגל: במקום שבו האבן מונמכת המים יכולים לגלוש החוצה, ולכן צריך לוודא שהנקודה הנמוכה של הניקוז אינה במעבר המונמך, או להוסיף שם תעלה.
• גינון מוגבה מול מונמך: אם איי הגינון גבוהים מהמשטח, אבן השפה חייבת לעצור את האדמה והמים לא נכנסים לגינון; אם הם מונמכים, אפשר לתכנן את הגינון כאזור חלחול שהמים זורמים אליו דרך פתחים באבן השפה. זו החלטה של מתכנן הנוף ומתכנן הניקוז יחד.

סוגי אבני השפה והתקנתן מפורטים בעמוד על אבני שפה מבטון.

אבני בלימה

אבן בלימה לחנייה מונחת בקצה תא החניה ועוצרת את הגלגל הקדמי לפני שהרכב מגיע לאבן השפה, לקיר או לגינון. מבחינת ניקוז, אבן בלימה היא מכשול לזרימה: אבן רציפה לאורך כל שורת החניה חוסמת את המים שזורמים לרוחב התא, ולכן משתמשים בדרך כלל באבנים בודדות עם מרווח ביניהן, או באבנים עם פתח מעבר בתחתית, כדי שהמים ימשיכו לקולטן. פרטי המוצר מופיעים בעמוד על אבן בלימה לחנייה מבטון.

סדר העבודה בתכנון ובביצוע

1. מדידה וסקר: מפלסים קיימים, כיוון הזרימה הטבעי, מיקום המוצא (רשת עירונית, בור חלחול, נחל) ומפלס החיבור אליו. המוצא קובע את המפלס הנמוך ביותר שאפשר להגיע אליו.
2. חלוקה לאזורי ניקוז ומיקום קולטנים: על גבי תוכנית סימון החניות, כדי שקולטן לא ייפול בתוך תא.
3. שיפועים: קביעת מפלסי המשטח בפינות ובנקודות הקולטנים.
4. תעלות בכניסות ובמעברים, וקו אבני השפה: כולל מיקום אבני שפה מונמכות.
5. דרגות עומס: לכל רשת ומכסה, לפי סוג הרכבים במגרש.
6. צנרת ושוחות: חיבור כל נקודות הקליטה למוצא בשיפוע מתאים, עם שוחות בנקודות שינוי כיוון.
7. ביצוע: עבודות עפר וצנרת, הצבת שוחות וקולטנים למפלס הסופי, אבני שפה, ואז מצע וריצוף או אספלט בשיפועים שנקבעו. הקולטנים והתעלות מותקנים לפני הריצוף ומכוונים למפלס שלו.
8. בדיקה: הרצת מים והסתכלות איפה נשארות שלוליות, לפני המסירה.

בהזמנת הרכיבים הטרומיים כדאי להעביר ליצרן את התוכנית עם רשימת הקולטנים, התעלות ואבני השפה, כולל דרגות העומס ומידות, ולא רק כמויות. כך אפשר לוודא שהמכסים והרשתות מתאימים למה שהמתכנן קבע.

טעויות נפוצות בניקוז מגרשי חנייה

• קולטן בתוך תא חנייה או בנתיב הליכה עם רשת לא מתאימה.
• אזורי ניקוז גדולים מדי עם קולטן אחד, כך שהמים נעים מרחק רב ונשארות שלוליות בדרך.
• שיפוע שמכוון לכניסת המבנה או לרחוב, במקום להתרחק מהם.
• אין תעלה בכניסה למגרש, כך שמי הכביש נכנסים בגשם ומי המגרש יוצאים לכביש.
• רשת בדרגת עומס נמוכה בכניסה, שנשברת תחת משאיות אספקה.
• אבן בלימה רציפה שחוסמת את הזרימה מתא החניה.
• אבן שפה מונמכת בנקודה הנמוכה, כך שהמים גולשים למדרכה.
• ריצוף שבוצע במפלס אחר מהקולטנים: קולטן שבולט או ששוקע ביחס לריצוף.
• אין תוכנית תחזוקה: קולטנים שמתמלאים בעלים וחול מפסיקים לקלוט, והמגרש מוצף למרות שהתכנון נכון.

בר-אל 27 ומגרשי חנייה

בר-אל 27 מייצרת את הרכיבים הטרומיים שמרכיבים את מערכת הניקוז והפיתוח של מגרש חנייה: תעלות ניקוז, קולטנים, שוחות, מכסים ורשתות, אבני שפה ואבני בלימה, לצד מוצרי פיתוח נוספים. מגוון מוצרי הפיתוח מוצג בעמוד פיתוח סביבתי. התאמת הרכיבים לפרויקט ספציפי, ובעיקר דרגות העומס של הרשתות והמכסים והמידות של התעלות, נעשית לפי תוכנית הפיתוח ודרישות המתכנן, ולכן מומלץ להעביר את התוכנית עם רשימת הכמויות ולא להזמין לפי תיאור כללי.

שאלות נפוצות

איזה שיפוע צריך במגרש חנייה?

השיפוע צריך להיות מספיק כדי שהמים לא יעמדו, וקטן מספיק כדי שהחניה תהיה נוחה ובטוחה, וגם כדי לעמוד בדרישות הנגישות במעברים ובחניות נכים. הערכים המדויקים תלויים בסוג הריצוף, בתקנות החלות ובדרישות הרשות, ונקבעים על ידי מתכנן הפיתוח. חשוב לא פחות מהערך עצמו הוא שהשיפוע יהיה רציף לכיוון הקולטן, בלי "כיסים" שנוצרים בביצוע.

מתי מספיק קולטן ומתי צריך תעלה?

קולטן מתאים כשהמים מתרכזים בנקודה אחת, בתחתית של אזור ניקוז. תעלה מתאימה כשהמים צריכים להיעצר לאורך קו: בכניסה למגרש, במפגש בין שיפועים, לפני דלת או רמפה. במגרש טיפוסי משלבים את שניהם: קולטנים באמצע המשטח ובקו אבני השפה, ותעלות בכניסות וביציאות. תעלה ארוכה במקום שבו קולטן היה מספיק מייקרת את הפרויקט ומוסיפה רשתות שצריך לתחזק.

איך משלבים אזורי חלחול במגרש חנייה?

אפשר להפנות חלק מהנגר לאיי גינון מונמכים או לבור חלחול במקום לרשת העירונית, וזה מקטין את העומס על המערכת ומחזיר מים לקרקע. ההתאמה תלויה בסוג הקרקע, במפלס מי התהום ובמרחק ממבנים, ובמגרש חנייה יש להתחשב גם בזיהום שמנים שמגיע מהרכבים. ההחלטה נעשית על ידי מתכנן הניקוז, ולעיתים נדרש אישור הרשות.

מה ההבדל בניקוז בין מגרש אספלט למגרש באבן משתלבת?

העיקרון זהה, שיפועים לכיוון נקודות קליטה, אבל ההתנהגות שונה. אספלט הוא משטח אטום לגמרי וכל הגשם הופך לנגר. באבן משתלבת חלק מהמים מחלחל דרך המישקים והמצע, ובריצוף חלחול ייעודי החלק הזה גדול. בריצוף גם קל יותר לתקן שקיעה מקומית ליד קולטן, ובאספלט השיפועים נקבעים ביציקה ואי אפשר לתקן בלי לחתוך. בשני המקרים הקולטנים והתעלות מותקנים לפני המשטח ומכוונים למפלס שלו.

מי אחראי על החיבור של ניקוז המגרש לרשת העירונית?

החיבור לרשת הניקוז העירונית או לתאגיד המים דורש בדרך כלל אישור של הרשות המקומית, שקובעת את נקודת החיבור, את הספיקה המותרת ולעיתים גם דרישות לוויסות או לטיפול במים לפני ההזרמה. האחריות לתיאום היא של היזם או המתכנן, ובביצוע של קבלן הפיתוח. כדאי לסגור את נקודת החיבור ואת מפלסה בתחילת התכנון, כי היא קובעת את המפלס הנמוך ביותר של כל המערכת. הנחיות כלליות מתפרסמות באתרי הרשויות וב-gov.il.

כמה פעמים בשנה צריך לנקות קולטנים במגרש חנייה?

אין מספר אחיד, אבל הכלל המקובל הוא ניקוי לפני עונת הגשמים ובדיקה אחרי גשם חזק ראשון. במגרש עם עצים נושרים, אבק תעשייתי או תנועה כבדה הקצב עולה. ניקוי כולל הוצאת החול והפסולת מגוף הקולטן, בדיקת הרשת והקיבוע שלה, ובדיקה שהצנרת אחריו זורמת. תוכנית תחזוקה כתובה שמועברת למי שמנהל את המגרש היא חלק ממסמכי המסירה.

מתכננים מגרש חנייה שבו נדרשים קולטנים, תעלות ניקוז, אבני שפה ואבני בלימה? ניתן להעביר לבר-אל 27 את תוכנית הפיתוח, המידות, דרגות העומס והכמויות לצורך בחינת הפתרון המתאים וקבלת הצעת מחיר דרך עמוד יצירת הקשר.

ניקוז חניון תת קרקעי שונה מניקוז של שטח פתוח בנקודה אחת מרכזית: המים לא מגיעים מהשמיים ישירות אל הרצפה, אלא נכנסים דרך הרמפה, מובאים על ידי הרכבים עצמם, ונוצרים מפעילות שוטפת של שטיפה, כיבוי אש ודליפות. בחניון סגור אין לאן "לברוח" – כל מה שלא נאסף בתעלה או בקולטן נשאר על הרצפה, זולג למפלס התחתון או מגיע לפיר המעלית. המערכת בנויה לכן משלושה חלקים: תעלת רוחב בתחתית הרמפה שעוצרת את מי הגשם לפני שהם נכנסים, קולטנים במפלסי החניה שאוספים את מה שנוצר בפנים, ומפריד שמן או דלק לפני שהמים יוצאים מהמבנה. המאמר מיועד למתכנני פיתוח ואינסטלציה, לקבלני שלד ותשתיות, למנהלי פרויקטים ולאנשי רכש שמתכננים או מזמינים את רכיבי הניקוז לחניון, ומתאר את השיקולים שקובעים איפה כל רכיב נכנס, איזה עומס הוא נדרש לשאת ומה מונע כשלים אחרי המסירה. ההתאמה בפועל נעשית לפי תוכניות הפרויקט ויועץ האינסטלציה.

למה ניקוז חניון תת קרקעי הוא בעיה בפני עצמה

בשטח פתוח מערכת הניקוז מתמודדת בעיקר עם גשם. בחניון תת קרקעי המים מגיעים מכמה מקורות שונים, וכל אחד מהם דורש התייחסות אחרת:

• מי גשם דרך הרמפה: רמפת ירידה פתוחה היא בפועל משפך שמוביל את הנגר מהרחוב או מהחצר ישירות אל תוך המבנה. זה המקור הגדול ביותר, והוא מגיע בפרצים.
• מים שמביאים הרכבים: ביום גשום כל רכב שנכנס מטפטף במשך דקות. הכמות לרכב קטנה, אבל בחניון של מאות רכבים היא מצטברת בכל המפלסים, בלי קשר לרמפה.
• שטיפה ותחזוקה: שטיפת רצפות בלחץ וניקוי אחרי דליפה.
• מערכת כיבוי אש: הפעלה של ספרינקלרים או הידרנטים מייצרת כמות מים גדולה בזמן קצר, ומערכת הניקוז צריכה להיות מסוגלת לפנות אותה.
• דליפות שמן ודלק: לא כמות מים אלא זיהום. זה מה שמחייב טיפול לפני שהמים יוצאים לרשת העירונית.

לכל המקורות האלה מצטרפת העובדה שרצפת חניון היא כמעט מישורית, שהמפלס התחתון נמצא מתחת לרשת הניקוז העירונית ברוב המקרים, ושהמים צריכים לרוב להישאב החוצה.

הרמפה: הקו הראשון של המערכת

הרמפה היא המקום שבו מתקבלת ההחלטה החשובה ביותר בניקוז החניון: כמה מים ייכנסו למבנה בכלל. הפתרון המקובל בענף הוא תעלת ניקוז רוחבית עם רשת, שחוצה את הרמפה מקיר לקיר בתחתיתה, בנקודה שבה השיפוע מתיישר ולפני הכניסה למפלס החניה. כל מה שזורם במורד הרמפה נעצר בתעלה ומוזרם הצידה, במקום להמשיך אל תוך החניון.

איפה ממקמים את התעלה ברמפה

בפרויקטים רבים מתכננים שתי תעלות ולא אחת: תעלה ראשונה בראש הרמפה, בגבול שבין השטח הפתוח לרמפה, שקולטת את הנגר מהרחוב או מהחצר לפני שהוא בכלל מתחיל לרדת; ותעלה שנייה בתחתית הרמפה, שקולטת את מה שירד עליה ואת מה שהגיע מהגשם הישיר על משטח הרמפה. השילוב מוריד את הספיקה שמגיעה לתעלה התחתונה ומקטין את הסיכוי לגלישה. אם הרמפה מקורה חלקית, מיקום התעלות משתנה בהתאם למקום שבו הגשם באמת נוחת.

עומסי תנועה ברמפה ובחירת הרשת

רמפה היא הנקודה שבה כל הרכבים עוברים, בשיפוע, עם בלימה והאצה. הרשת של התעלה חייבת לשאת את העומס הזה לאורך שנים, ומה שמתאים לחניון של רכבים פרטיים לא בהכרח מתאים לחניון שמשרת גם משאיות אספקה או רכבי אשפה. דרגות העומס המקובלות בענף לרשתות ומכסים הן A15 עד F900, ובחניונים לרכב פרטי מדובר בדרך כלל בדרגות הביניים, אך הדרגה הנדרשת נקבעת על ידי המתכנן לפי סוג הרכבים והתדירות. שני נתונים נוספים חשובים ברמפה: הרשת צריכה להיות מקובעת כך שלא תקפוץ בבלימה, וכיוון הפתחים שלה צריך להתאים לתנועה של אופניים ואופנועים אם הם משתמשים באותה רמפה. מידע נוסף על עומסים ותכונות של רשתות מופיע במאמר על רשתות ניקוז מיצקת ברזל.

שיפועים ומפלסים בתחתית הרמפה

טעות שחוזרת בביצוע היא תעלה שמותקנת גבוה במילימטרים ספורים ממפלס הריצוף שלפניה. המים זורמים אז מעל התעלה ולא לתוכה, והתעלה מתפקדת רק בחלקה. ההפך גם בעייתי: תעלה נמוכה מדי יוצרת מדרגה שהרכבים חובטים בה. פרט ההתקנה צריך לקבוע את מפלס הרשת ביחס למפלסים משני צדדיה, ואת השיפוע האורכי בתוך התעלה לכיוון היציאה. סוגי התעלות, החתכים והרשתות שמתאימים למעברי רכב מפורטים בעמוד תעלות ניקוז מבטון.

מפלסי החניה: קולטנים, שיפועים ואיפה המים מתרכזים

אחרי שהרמפה עצרה את רוב הגשם, נשארים המים שהרכבים הביאו איתם, מי שטיפה ומי כיבוי. הם מפוזרים על שטח גדול ומישורי, ולכן הפתרון במפלסי החניה הוא קולטנים נקודתיים שהרצפה משופעת אליהם, ולא תעלה ארוכה.

איך ממקמים קולטנים בחניון

העיקרון: רצפת החניון מחולקת לאזורי ניקוז, ובנקודה הנמוכה של כל אזור נמצא קולטן. השיפוע לכיוון הקולטן חייב להיות קטן מספיק כדי שהרצפה תישאר נוחה לחניה ולהליכה, ועדיין מספיק כדי שהמים לא יעמדו. שיקולים במיקום:

• לא בתוך תא חניה, כי המכסה נחסם על ידי הרכב החונה ואי אפשר לתחזק אותו.
• עדיף בנתיבי הנסיעה או בקו שבין שורות החניה, במקום שבו רכב יכול לעבור מעליו אך לא לעמוד עליו לאורך זמן.
• לא צמוד לפירי מעליות, לחדרי חשמל או למחסנים, שם עמידת מים היא הנזק היקר ביותר.
• קרוב לאזורים שבהם צפויה כמות מים גדולה: ליד הרמפה, ליד עמדות שטיפה אם יש, ליד הידרנטים.

עומקי הקולטן, קוטר היציאה והחיבור לצנרת נקבעים לפי תוכנית האינסטלציה. הדגמים והמידות של קולטני ניקוז מבטון מתאימים למגוון תצורות, ויש לבדוק מול בר-אל 27 את ההתאמה של דגם ספציפי לחניון סגור ולעומס הצפוי.

מספר מפלסים: לאן המים יורדים

בחניון עם כמה מפלסים, כל מפלס צריך ניקוז עצמאי. מים שיורדים מהמפלס העליון לתחתון דרך הרמפה הפנימית מתנהגים בדיוק כמו מי גשם ברמפה החיצונית, ולכן גם ברמפות פנימיות נהוג להתקין תעלת רוחב בתחתית. המפלס התחתון ביותר הוא זה שמרכז את הכל, ובו נמצא בדרך כלל בור השאיבה. תכנון שמזרים את כל המפלסים לקולטני המפלס התחתון בלי תעלות ביניים גורם לכך שהמפלס התחתון מוצף בכל גשם, גם כשהמפלסים העליונים יבשים.

מפריד שמן ודלק: למה הוא חובה ואיפה הוא נכנס

מפריד שמן הוא מתקן שדרכו עוברים מי הניקוז של החניון לפני היציאה למערכת הביוב או הניקוז העירונית. הוא מנצל את ההבדל במשקל הסגולי: שמן ודלק קלים ממים, צפים למעלה ונשארים במתקן, בעוד המים היוצאים נקיים יחסית. מים מחניון נחשבים מזוהמים בהגדרתם, בגלל טפטוף שמן, דלק ונוזלי רכב, ולכן הרשויות דורשות ברוב המקרים טיפול לפני ההזרמה. הדרישות המדויקות, סוג המפריד, קיבולתו וגורם האישור נקבעים על ידי הרשות המקומית, תאגיד המים והמשרד להגנת הסביבה לפי הפרויקט, ואת ההנחיות העדכניות יש לבדוק באתר gov.il ומול הרשות.

מה קובע את מיקום המפריד

המפריד צריך להיות במורד הזרימה של כל הקולטנים והתעלות שמנקזים שטח שרכבים עומדים עליו, ובמעלה הזרימה של נקודת היציאה מהמבנה או של בור השאיבה. שני שיקולים מעשיים: גישה לריקון ולתחזוקה, כי מפריד שלא מרוקנים מתמלא ומפסיק לתפקד; והפרדה בין מי גשם נקיים לבין מי חניון. בפרויקטים רבים מי הגשם מהגג ומהחצר לא עוברים דרך המפריד, כדי לא להעמיס עליו נפח שאינו זקוק לטיפול. תעלת הרמפה העליונה, זו שקולטת נגר מהרחוב, שייכת מבחינה תכנונית לקבוצת מי הגשם, ואילו התעלה התחתונה והקולטנים הפנימיים שייכים לקבוצת מי החניון. ההחלטה איזו תעלה מתחברת לאיזה קו נעשית בתוכנית האינסטלציה, לא בשטח.

בור שאיבה ומשאבות: כשהרשת העירונית גבוהה מהחניון

ברוב החניונים התת קרקעיים המפלס התחתון נמוך מקו הביוב או הניקוז ברחוב, ולכן המים לא יכולים לזרום החוצה בכוח הכבידה. הפתרון הוא בור שאיבה בנקודה הנמוכה, שאליו מתנקזים כל הקולטנים והתעלות של המפלסים, ומשאבות שמעלות את המים לרשת. השוחה עצמה יכולה להיות מבטון טרומי, כמו יתר רכיבי המערכת, וממדיה נקבעים לפי נפח האגירה הנדרש בין הפעלות המשאבה ולפי גודל המשאבות. שני נושאים שכדאי לסגור בתכנון: משאבה שנייה לגיבוי ומקור חשמל חלופי, כי הפסקת חשמל בזמן גשם היא בדיוק הרגע שבו המשאבה נחוצה; והתראה על מפלס גבוה, כדי שתקלה תתגלה לפני ההצפה. את השוחות והתאים המתאימים לבור שאיבה אפשר לבחון בעמוד שוחות בטון.

סדר העבודה בפרויקט: מי עושה מה ומתי

רכיבי הניקוז של חניון נכנסים בשלבים שונים של הבנייה, וחלק גדול מהכשלים נובע מחוסר תיאום בין השלבים:

1. תכנון: יועץ האינסטלציה קובע את אזורי הניקוז, מיקום הקולטנים, התעלות, המפריד ובור השאיבה, ומתאם עם הקונסטרוקטור את המעברים ברצפה ובקירות.
2. שלד: בזמן יציקת רצפת המפלס התחתון והרמפות משאירים את הפתחים והשקעים לתעלות ולקולטנים, ומכינים את השרוולים לצנרת. שכחה בשלב הזה פירושה חציבה בבטון מזוין בהמשך.
3. צנרת: הנחת קווי הניקוז מתחת לרצפה או בתוך המילוי, כולל השיפועים לכיוון בור השאיבה והמפריד.
4. התקנת הרכיבים הטרומיים: תעלות, קולטנים, שוחות ומכסים מוצבים למפלס הסופי, מתחברים לצנרת ונבדקים לפני היציקה או הריצוף מסביבם.
5. גמר רצפה: השיפועים של מפלס החניה מבוצעים לכיוון הקולטנים. כאן נקבע אם המים באמת יגיעו לאן שתוכנן.
6. בדיקה ומסירה: הרצת מים בכל קולטן ותעלה, בדיקת המשאבות וההתראה, ורישום מיקום כל הרכיבים לצורך התחזוקה.

בשלב הזמנת הרכיבים הטרומיים כדאי שהקבלן יעביר ליצרן את פרטי התעלות והקולטנים מתוך התוכניות: אורכים, חתכים, דרגת עומס לרשתות, מפלסים ומיקומי היציאות. כך מתקבלת ערכה שמתאימה לפרויקט, ולא מלאי גנרי שמותאם באתר.

טעויות שחוזרות בניקוז חניונים

• תעלה אחת בלבד בתחתית הרמפה, בלי תעלה בראש הרמפה, כך שכל הנגר מהרחוב עובר את הרמפה כולה.
• קולטנים בתוך תאי חניה, שנחסמים על ידי רכבים ואינם נגישים לניקוי.
• רשת ברמפה בדרגת עומס נמוכה שנשברת או מתעקמת אחרי כמה חודשים של בלימות.
• מפלס תעלה גבוה מהריצוף, כך שהמים עוקפים אותה.
• מי גשם נקיים שעוברים דרך המפריד ומעמיסים עליו נפח ללא צורך, או להפך: מי חניון שיוצאים לרשת בלי מפריד.
• משאבה אחת ללא גיבוי וללא התראה על מפלס גבוה.
• ללא תוכנית תחזוקה: קולטנים ותעלות שלא מנוקים מתמלאים בחול, עלים ופסולת מהרכבים ומפסיקים לקלוט.

בר-אל 27 וניקוז חניונים

בר-אל 27 מייצרת תעלות ניקוז מבטון, קולטנים, שוחות, מכסים ורשתות ואלמנטים טרומיים נוספים שמשמשים בפרויקטי תשתית ובנייה, כולל רכיבים שמתאימים למעברי רכב ולרמפות. התאמת הרכיבים לחניון ספציפי נעשית לפי התוכניות ולפי דרגת העומס שקבע המתכנן, ולכן מומלץ להעביר את תוכנית האינסטלציה ואת פרטי הרמפה עם רשימת הכמויות. פירוט על התהליך מהתוכנית ועד לאספקה מופיע בעמוד תעלות ניקוז לכבישים ולמעברי רכב, שרבים מהשיקולים בו, בעיקר עומסי תנועה ורשתות, זהים לרמפות חניון.

שאלות נפוצות

האם צריך תעלת ניקוז גם ברמפה פנימית בין מפלסים?

ברוב המקרים כן. רמפה פנימית מעבירה למפלס התחתון את המים שהרכבים הביאו למפלס העליון, מי שטיפה ומי כיבוי, ובלי תעלת רוחב בתחתיתה כל הכמות מגיעה למפלס התחתון ומתרכזת שם. תעלה קטנה יותר מזו שברמפה החיצונית מספיקה בדרך כלל, כי הספיקה קטנה בהרבה, אבל ההחלטה הסופית היא של יועץ האינסטלציה לפי תוכנית הניקוז של כל מפלס.

איזו דרגת עומס נדרשת לרשת התעלה ברמפת חניון?

דרגות העומס המקובלות בענף הן A15 עד F900, וברמפת חניון לרכב פרטי משתמשים בדרך כלל בדרגות הביניים. אם החניון משמש גם רכבי אספקה, רכבי אשפה או רכבי חירום, הדרגה עולה. הקובע הוא המתכנן, לפי סוג הרכבים, תדירות המעבר והעובדה שברמפה יש בלימה והאצה ולא רק מעבר. חשוב גם לוודא שהרשת מקובעת לתעלה, כי רשת חופשית מתרוממת בבלימה.

מה ההבדל בין מפריד שמן למפריד דלק?

שניהם עובדים על אותו עיקרון, הפרדה לפי משקל סגולי, וההבדל הוא בסוג הנוזל שהמתקן מיועד לו ובדרישות התפעול והבטיחות שנובעות מכך. בחניון רגיל מדובר לרוב בטפטוף שמנים ונוזלי רכב, ואילו בתחנת דלק או במוסך יש כמויות דלק גדולות ודרישות מחמירות יותר. סוג המפריד ונפחו נקבעים לפי הנחיות הרשות המקומית והמשרד להגנת הסביבה ולפי שטח החניון ומספר הרכבים.

איך מונעים ריח מהניקוז בחניון סגור?

ריח נובע בדרך כלל ממים עומדים בקולטן או במפריד, או מחיבור למערכת ביוב ללא סיפון. הפתרון מתחיל בתכנון: קולטנים עם סיפון או מחסום ריח בחיבור לביוב, שיפועים שלא משאירים מים עומדים בצנרת, ותוכנית ריקון וניקוי למפריד ולקולטנים. אוורור מכני של החניון עוזר לפזר ריח אבל אינו מחליף מחסום ריח בנקודת החיבור.

כמה קולטנים צריך במפלס חניה?

אין מספר אחיד. הכמות נגזרת מחלוקת הרצפה לאזורי ניקוז, כשבכל אזור יש קולטן בנקודה הנמוכה, ומהשיפוע המרבי שמותר ברצפת חניה. ככל שהשיפוע המותר קטן יותר, האזורים קטנים יותר ונדרשים יותר קולטנים. יועץ האינסטלציה קובע את החלוקה, ואת מיקומם המדויק כדאי לוודא מול תוכנית סימון החניות, כדי שאף קולטן לא ייפול בתוך תא חניה.

מה בודקים בקבלת מערכת הניקוז לפני מסירת החניון?

הרצת מים בכל קולטן ותעלה ובדיקה שהמים באמת מגיעים לבור השאיבה ולא נשארים בשלוליות; הפעלת המשאבות, כולל משאבת הגיבוי וההתראה על מפלס גבוה; פתיחת המפריד ובדיקת החיבורים; ובדיקה שכל המכסים והרשתות במפלס הריצוף ומקובעים. כדאי לתעד את מיקום הרכיבים והנחיות התחזוקה במסמכי המסירה.

מתכננים חניון תת קרקעי או רמפה שבהם נדרשים תעלות ניקוז, קולטנים, שוחות ורשתות? ניתן להעביר לבר-אל 27 את תוכנית האינסטלציה, המידות, דרגות העומס והכמויות לצורך בחינת הפתרון המתאים וקבלת הצעת מחיר דרך עמוד יצירת הקשר.

תא בקרה מבטון טרומי אינו מוצר אחד אלא ערכה של רכיבים שמורכבים באתר זה על זה: תחתית, חוליות, קונוס או תקרה, ומעליהם מכסה. כל רכיב מגיע מהמפעל בנפרד, והגובה הכולל, הפתחים והמכסה נקבעים לפי עומק הצנרת ומיקום ההתקנה. מי שמזמין תא בקרה צריך להבין מה כל רכיב עושה, איך בוחרים את המידות שלו ובאיזה סדר הוא נכנס לתעלה, אחרת ההזמנה מתבססת על כמות ולא על מפרט, וההתאמות עוברות לאתר. המאמר מיועד לקבלני תשתית וחשמל, למפקחים, למתכננים ולאנשי רכש, ומתאר את המבנה המלא של תא בקרה טרומי, את סדר ההרכבה המקובל ואת נקודות הבדיקה בכל שלב. הנתונים הספציפיים של כל תא נקבעים לפי התוכניות ודרישות הפרויקט.

מהו תא בקרה מבטון ומאילו רכיבים הוא בנוי

תא בקרה הוא חלל אנכי תת קרקעי שמאפשר גישה לקו צנרת או כבלים: לחיבורים, לפיצולים, למשיכת כבלים ולתחזוקה. בחשמל ובתקשורת קוראים לו תא בקרה או תא תקשורת, בביוב ובניקוז שוחה, והמבנה הטרומי דומה בכולם. התא הטיפוסי בנוי מחמישה סוגי רכיבים:

1. תחתית: הרכיב הנמוך ביותר, יושב על המצע ומקבל את הצנרת.
2. חוליות: טבעות בטון בגבהים שונים שנערמות זו על זו ומביאות את התא לגובה הנדרש.
3. קונוס: רכיב שמצר את הקוטר מקוטר התא לקוטר המכסה.
4. תקרה: לוח שטוח עם פתח, חלופה לקונוס כשהעומק קטן או כשנדרש קוטר תא גדול.
5. מכסה עם מסגרת: הרכיב הגלוי שנושא את העומס.

סקירת המוצר המסחרי מופיעה בעמוד תאי בקרה מבטון, ולכל רכיב יש עמוד מפורט שמקושר בהמשך.

הרכיבים אחד-אחד: תפקיד ושיקולי בחירה

תחתית

התחתית מגדירה את הקוטר של התא ואת מפלס הבסיס. היא מגיעה עם דופן ורצפה, ובמערכות זרימה (ניקוז, ביוב) לעיתים עם תעלת זרימה מעוצבת ברצפה. הפתחים לצנרת מוכנים בה במפעל לפי התוכנית: קוטר, כיוון ומפלס לכל כניסה ויציאה. דיוק המפלס של התחתית קובע את דיוק כל התא, ולכן היא הרכיב שנבדק בקפידה הרבה ביותר. פירוט על הרכיב בתחתיות בטון לתאי בקרה.

חוליות

החוליות הן טבעות גליליות באותו קוטר של התחתית, בגבהים שונים. שילוב של חוליות בגבהים שונים מאפשר להגיע לגובה הכולל הנדרש בלי חיתוך באתר. בקצוות החוליות יש לרוב פרופיל חיבור (שקע ולשון) שמרכז את החוליה על זו שמתחתיה ומאפשר איטום. פתחים נוספים לצנרת, כשנדרשים במפלס גבוה מהתחתית, מוכנים בחוליה במפעל. הרחבה בחוליות בטון לתאי בקרה.

קונוס

הקונוס מצר את התא מהקוטר המלא לקוטר פתח המכסה, ובכך מאפשר להשתמש במכסה סטנדרטי קטן יחסית מעל תא רחב. הוא מתאים כשיש מספיק עומק, כי הוא עצמו גבוה. יתרונו הוא חלוקה הדרגתית של העומס מהמכסה לדפנות התא. הצרה יכולה להיות סימטרית או אקסצנטרית (דופן אחת אנכית), והבחירה משפיעה על מיקום המכסה ביחס למרכז התא ועל נוחות הירידה. ראו קונוסים לתאי בקרה.

תקרה

התקרה היא לוח שטוח עם פתח למכסה, ומשמשת חלופה לקונוס בשני מצבים: כשעומק התא קטן ואין מקום לקונוס, וכשקוטר התא גדול והקונוס לא מעשי. התקרה נושאת את עומס המכסה ואת עומס הקרקע והתנועה שמעליה, ולכן היא מתוכננת לדרגת עומס שתואמת למיקום ההתקנה. ראו תקרות לתאי בקרה.

מכסה ומסגרת

המכסה יושב במסגרת שמעוגנת לקונוס או לתקרה, והוא הרכיב היחיד שנושא ישירות את התנועה. דרגת העומס שלו נקבעת לפי המיקום, בסולם המקובל בענף A15 עד F900. חומר המכסה (בטון, יצקת, משולב), הנעילה והסימון נקבעים לפי ייעוד התא ודרישות הרשות או הגוף שמתחזק אותו. ראו מכסים לתאי בקרה.

איך בוחרים קוטר וגובה לפי עומק הצנרת

הקוטר נקבע לפי הצורך התפעולי: כמה צינורות או כבלים נכנסים, האם נדרשת כניסת אדם, ומה דורש הגוף המפעיל (חברת החשמל, חברת התקשורת, תאגיד המים או הרשות). הגובה הכולל נגזר משני מפלסים בתוכנית: מפלס פני המכסה, שצריך להתאים למפלס הסופי של הריצוף או האספלט, ומפלס תחתית התא, שנקבע לפי עומק הצנרת הנמוכה ביותר שנכנסת אליו.

ההפרש בין שני המפלסים הוא הגובה הכולל, וממנו מחסרים את גובה התחתית, הקונוס או התקרה, והמסגרת עם המכסה. מה שנשאר מחולק לחוליות בגבהים זמינים. חישוב זה נעשה לכל תא בנפרד, כי המפלסים משתנים לאורך הקו. הזמנה לפי "עשרה תאים" בלי גובה לכל תא מובילה לחוסר או לעודף חוליות ולהתאמות באתר.

נתונים שכדאי לוודא בתוכנית לפני ההזמנה:

• מפלס פני המכסה הסופי (לא הזמני) לכל תא.
• מפלס תחתית פנימית ומפלסי כניסת כל צינור.
• קוטר וכיוון של כל פתח, כולל פתחים עתידיים אם נדרשים.
• דרגת העומס של המכסה לפי סוג המשטח מעל התא.
• האם נדרשים שלבי ירידה או סולם, ולפי איזו דרישה.

סדר ההרכבה באתר

סדר ההרכבה המקובל בענף הוא מלמטה למעלה, ובכל שלב בודקים מפלס ומרכוז לפני שממשיכים. הביצוע בפועל נעשה לפי המפרט הטכני של הפרויקט ובפיקוח, והסדר שלהלן הוא המבנה הכללי:

1. הכנת התעלה והמצע: חפירה למפלס הנדרש בתוספת עובי המצע, הידוק המצע ויישור. מצע לא מהודק הוא הסיבה הנפוצה לשקיעת תא.
2. הנחת התחתית: הנפה במנוף או במחפר עם ציוד הרמה מתאים, כיוון הפתחים לפי התוכנית, בדיקת מפלס ואופקיות. תיקון מפלס נעשה עכשיו, לא אחרי שהחוליות מונחות.
3. חיבור הצנרת: הכנסת הצינורות לפתחי התחתית ואיטום החיבורים לפי שיטת האיטום שנקבעה.
4. הנחת החוליות: התקנת האיטום בפרופיל החיבור, הנחת החוליה, בדיקת מרכוז ואנכיות. חוזרים על השלב לכל חוליה.
5. הנחת הקונוס או התקרה: אותו תהליך, עם שימת לב לכיוון הפתח אם הקונוס אקסצנטרי.
6. התקנת המסגרת והמכסה: התאמה למפלס הסופי. במקרים רבים המכסה מותקן סופית רק אחרי שכבת האספלט או הריצוף, ובינתיים מונח כיסוי זמני.
7. מילוי חוזר: בשכבות, מהודק באופן אחיד סביב התא, כדי שלא ייווצר לחץ צדדי לא סימטרי שמזיז חוליות.

איטום בין חוליות: למה זה חשוב ואיך עושים

האיטום בין הרכיבים מונע שני דברים: חדירת מי תהום ומי גשם לתוך התא, ודליפה מהתא החוצה. בתאי חשמל ותקשורת מים בתוך התא פוגעים בכבלים ובחיבורים; בשוחות ביוב וניקוז דליפה החוצה מזהמת קרקע ומרוקנת את הקו. שיטות האיטום המקובלות בענף כוללות אטמי גומי בפרופיל החיבור, חומרי איטום גמישים ומרק בטון, והבחירה ביניהן נקבעת לפי סוג המערכת, מפלס מי התהום ודרישות המפרט. פרטי האיטום שנהוגים ברכיבי בר-אל 27 יש לאמת מול הצוות הטכני של המפעל.

שני כללים שחוזרים בכל שיטה: משטחי החיבור חייבים להיות נקיים מחול ומפסולת לפני ההנחה, וחוליה שהונחה עקום לא מאוטמת גם אם משתמשים בחומר הנכון.

פתחי כניסה: מוכנים במפעל או נפתחים באתר

פתחים לצנרת עדיף שיוכנו במפעל לפי התוכנית: המיקום מדויק, הזיון סביב הפתח מתוכנן, ואפשר להתקין אביזר חיבור מתאים. פתיחה באתר, בקידוח או בחציבה, אפשרית אך פוגעת בשלמות הרכיב ובאיטום, ולכן שמורים אותה למקרים חריגים. כשלא ידוע בוודאות אם יידרש פתח נוסף בעתיד, שוקלים להזמין פתח סגור באטם (blind) שאפשר לפתוח בלי לפגוע בדופן. ההחלטה היא של המתכנן ותלויה בסוג הרכיב.

שלבי ירידה וסולמות

בתאים שמיועדים לכניסת אדם נדרש אמצעי ירידה: שלבים מעוגנים בדופן החוליות או סולם. הדרישה, המרווחים והחומר נקבעים לפי תקנות הבטיחות, דרישות הגוף המפעיל ומפרט הפרויקט, ולא לפי ברירת מחדל של היצרן. בתאי חשמל ותקשורת רדודים לרוב אין צורך בירידה, ובתאים עמוקים הנושא מתואם עם הגוף המפעיל מראש. יש לוודא מול בר-אל 27 אם שלבים מותקנים במפעל ובאיזו תצורה, ומול המפקח את הדרישה החלה על הפרויקט.

טעויות הרכבה שכדאי למנוע

• הנחת התחתית על מצע לא מהודק: התא שוקע, החוליות נפתחות והאיטום נכשל.
• המשך הרכבה לפני תיקון מפלס התחתית: הסטייה עוברת לכל התא.
• אי-ניקוי משטחי החיבור לפני הנחת חוליה.
• הזמנת חוליות בגובה אחיד לכל התאים בלי חישוב לכל תא בנפרד.
• קונוס אקסצנטרי שהונח בכיוון הפוך, כך שהמכסה יוצא מחוץ למקום המתוכנן.
• קביעת מפלס המכסה לפי האספלט הזמני ולא לפי השכבה הסופית.
• מילוי חוזר מצד אחד בלבד, שדוחף את החוליות מהמרכז.
• שימוש בציוד הרמה לא מתאים לנקודות ההרמה של הרכיב.

תיאום בין הקבלן, המתכנן והמפעל

הרכבה תקינה מתחילה בהזמנה נכונה. תהליך העבודה המקובל: המתכנן מגדיר לכל תא קוטר, מפלסים, פתחים ומכסה; הקבלן או הרכש מעבירים את הרשימה למפעל; המפעל מאשר את התצורה ומייצר; באתר בודקים בקבלת הרכיבים שהם תואמים לרשימה לפני ההנחה. שינוי בשטח, למשל צינור שהגיע במפלס אחר מהמתוכנן, מטופל מול המתכנן לפני שפותחים פתח או חותכים חוליה. תקנים ישראליים רלוונטיים לרכיבי בטון טרומי ולמכסים מפורסמים באתר מכון התקנים הישראלי, ודרישות הגוף המפעיל (חברת חשמל, תקשורת, תאגיד מים) מאומתות מולו.

שאלות נפוצות

מה ההבדל בין קונוס לתקרה בתא בקרה?

שניהם סוגרים את התא מלמעלה ומקטינים את הפתח לגודל המכסה. הקונוס עושה זאת בהדרגה ודורש עומק, והתקרה עושה זאת בלוח שטוח ומתאימה לתאים רדודים או רחבים. הבחירה נעשית לפי הגובה הזמין בין הצנרת למפלס פני השטח ולפי קוטר התא. בתא שאין בו מקום לקונוס, התקרה היא הפתרון; בתא עמוק, הקונוס מקובל יותר.

איך מחשבים כמה חוליות צריך?

מחסרים ממפלס פני המכסה את מפלס תחתית התא, ומהתוצאה מחסרים את גובה התחתית, את גובה הקונוס או התקרה ואת גובה המסגרת והמכסה. את היתרה מחלקים לחוליות מהגבהים שהמפעל מייצר, כך שהשילוב מגיע קרוב ככל האפשר לגובה הנדרש. החישוב נעשה לכל תא בנפרד, והגבהים הזמינים יש לאמת מול בר-אל 27.

האם אפשר לפתוח פתח בחוליה באתר?

אפשר, אבל זה פתרון למקרה חריג ולא לשגרה. פתיחה באתר פוגעת בזיון ובאיטום ודורשת אביזר חיבור מתאים ואיטום קפדני. עדיף לתכנן את כל הפתחים מראש ולהזמין אותם מוכנים מהמפעל, ולשקול פתח סגור לחיבור עתידי. בכל מקרה של שינוי באתר יש לקבל אישור מהמתכנן והמפקח.

מה קורה אם התחתית הונחה לא במפלס?

מתקנים לפני שממשיכים. מרימים את התחתית, מתקנים את המצע ומניחים מחדש. סטייה בתחתית עוברת לכל החוליות ולמכסה, ובמערכות זרימה גם משבשת את השיפוע של הקו. הניסיון לפצות בשלב החוליות או המכסה מוביל לתא עקום שהאיטום בו נכשל.

איך יודעים איזה מכסה להזמין לתא?

לפי שני נתונים: מיקום ההתקנה, שקובע את דרגת העומס (A15 עד F900 לפי הסולם המקובל בענף), וייעוד התא, שקובע חומר, סימון ונעילה לפי דרישות הגוף המפעיל. מתכנן הפיתוח קובע את הדרגה, והרשות או חברת התשתית קובעות דרישות נוספות. את שני הנתונים מציינים בהזמנה לצד קוטר פתח המכסה.

מי אחראי על ההרכבה, הקבלן או המפעל?

המקובל בענף הוא שהמפעל מייצר ומספק את הרכיבים, והקבלן מרכיב אותם באתר לפי המפרט ובפיקוח. יש מקרים שבהם היצרן מספק ליווי טכני או הנחיות התקנה. את חלוקת האחריות בפרויקט ספציפי, ואת השאלה אם בר-אל 27 מציעה ליווי בהתקנה, יש לסכם מראש בהזמנה ובחוזה.

מתכננים פרויקט שבו נדרשים תאי בקרה מבטון טרומי? ניתן להעביר לבר-אל 27 תוכניות, מפלסים, קטרים וכמויות לצורך בחינת תצורת הרכיבים המתאימה וקבלת הצעת מחיר דרך עמוד יצירת הקשר.

שוחת ניקוז וקולטן הם שני רכיבים שונים באותה מערכת, ולעיתים קרובות מבלבלים ביניהם בתוכניות ובהזמנות. קולטן הוא נקודת הכניסה: הוא יושב בפני השטח, מכוסה ברשת, ותפקידו לאסוף מי גשמים ומי נגר מהכביש, מהחניה או מהחצר ולהכניס אותם למערכת. שוחת ניקוז היא נקודת גישה ובקרה על הקו התת קרקעי: היא מכוסה במכסה אטום, ותפקידה לאפשר חיבור קווים, שינוי כיוון ושיפוע, ותחזוקה. ההבדל הבסיסי: קולטן קולט מים מלמעלה, שוחה מנהלת מים שכבר בצנרת. המאמר מיועד למתכנני ניקוז, לקבלני פיתוח, למפקחים ולאנשי רכש, ומסביר מתי משתמשים בכל אחד, איך הם משתלבים במערכת אחת, ואילו טעויות תכנון חוזרות על עצמן.

מהי שוחת ניקוז

שוחת ניקוז היא תא אנכי מבטון, לרוב מחוליות טרומיות, שנבנה על קו ניקוז תת קרקעי במקומות שבהם צריך גישה לקו: חיבור של שני קווים או יותר, שינוי כיוון, שינוי קוטר או שיפוע, ומרווחים קבועים לאורך קו ישר לצורך תחזוקה. המים נכנסים אליה מצינור, לא מפני השטח, ויוצאים ממנה בצינור. המכסה שלה אטום ואינו מיועד לקלוט מים, ולכן אפשר להתקין אותה גם מתחת למדרכה או לריצוף בלי שהיא תשמש נקודת ניקוז. בתוכניות היא מסומנת לרוב במספר ובמפלסי כניסה ויציאה.

מהו קולטן

קולטן (או קולטן מי גשם) הוא תא בטון קטן יחסית שמותקן בנקודה הנמוכה של משטח, בשולי הכביש ליד אבן השפה, בשקע של חניה או בפינת חצר. חלקו העליון הוא רשת ברזל או פלדה שמאפשרת למים לזרום פנימה תוך עצירת עלים, אבנים ופסולת גסה. בתחתיתו נהוג להשאיר שקע ללכידת משקעים (חול, בוץ) לפני שהמים ממשיכים בצינור היציאה אל השוחה הקרובה. קולטן אינו מיועד לחיבור מספר קווים או לגישת עובד; הוא נקודת איסוף ולכידה בלבד.

ההבדל בין שוחת ניקוז לקולטן: טבלת השוואה

איפה משתמשים בקולטן ואיפה בשוחה

קולטנים

• לאורך כבישים, במרווחים שקובע מתכנן הניקוז לפי השיפוע ושטח האיסוף.
• בנקודות הנמוכות של חניונים ומגרשי חניה.
• בפינות חצרות ורחבות מרוצפות.
• לפני כניסה למבנה, לחניון תת קרקעי או לרמפה, לעיתים כתעלה במקום קולטן נקודתי.
• בגינון ובאיי תנועה, כשמסלול הניקוז עובר דרכם.

שוחות ניקוז

• בכל צומת של שני קווי ניקוז או יותר.
• בכל שינוי כיוון או שיפוע של הקו.
• במעבר בין קטרים.
• לאורך קו ישר, במרווחים שמאפשרים תחזוקה ושטיפה.
• בנקודת החיבור למערכת העירונית או לבור חלחול.

איך קולטן ושוחה משתלבים במערכת אחת

מערכת ניקוז טיפוסית בנויה בשרשרת: המשטח משופע לכיוון קולטן, הקולטן מתחבר בצינור קצר לשוחת ניקוז, השוחה מחוברת לקו הראשי, וקו הראשי מוביל לשוחה נוספת ומשם ליציאה. הקולטן הוא תמיד תחילת השרשרת, השוחה היא צומת בתוכה. במקרים רבים כמה קולטנים מחוברים לשוחה אחת, וכך השוחה מרכזת את הזרימה ומאפשרת תחזוקה במקום אחד.

הפרדה נכונה בין השניים חוסכת בעיות: קולטן שמנסים להפוך לשוחה (כלומר לחבר אליו כמה קווים) יסתם מהר כי הוא מיועד ללכידת משקעים; שוחה שמנסים להפוך לקולטן (כלומר להחליף את המכסה ברשת) תכניס משקעים ישירות לקו הראשי בלי לכידה. עמודי המוצר קולטנים מבטון ושוחות בטון מציגים את שני הרכיבים בנפרד, ואת מבנה התא עצמו מסביר המאמר על תאי בקרה מבטון.

רשת מול מכסה: שיקולי עומס ובטיחות

הכיסוי העליון הוא ההבדל הנראה לעין וגם המקום שבו רוב הכשלים קורים. רשת קולטן צריכה להעביר מים ולעצור פסולת, ובמקביל לשאת את עומס הרכב שעובר עליה. מכסה שוחה צריך לאטום ולשאת עומס. בשני המקרים דרגת העומס נקבעת לפי מיקום ההתקנה, בסולם המקובל בענף A15 (הולכי רגל) עד F900 (עומסים תפעוליים כבדים). מתכנן הפיתוח קובע את הדרגה, ויש לאמת אותה מול הרשות המקומית כשמדובר בשטח ציבורי.

שיקולים ספציפיים לרשתות קולטן

• כיוון החריצים ביחס לתנועת אופניים והולכי רגל, כדי שגלגל דק לא ייתקע.
• שטח פתוח מספיק לספיקה הצפויה בלי שהרשת תסתם מעלים.
• נעילה או עיגון של הרשת, בעיקר בכבישים ובשטחים ציבוריים.
• אפשרות הרמה לתחזוקה בלי כלים מיוחדים.

שיקולים ספציפיים למכסי שוחה

• אטימות מפני חדירת מים מפני השטח, בעיקר כשהשוחה מתחת לכביש.
• התאמה למפלס הסופי של האספלט או הריצוף.
• סימון ייעוד (ניקוז) כדי שלא יבלבלו אותה עם שוחת ביוב בתחזוקה.

הרחבה על התאמת מכסים למיקום מופיעה במאמר על מכסים לתאי בקרה.

שיקולי תכנון: מה קובע כמה קולטנים ואיפה השוחות

מספר הקולטנים ומיקומם נגזרים משטח האיסוף, מעוצמת הגשם התכנונית, מהשיפועים ומקיבולת הרשת. מתכנן הניקוז מחשב כמה מים מגיעים לכל נקודה ומוודא שהקולטן והצינור היוצא ממנו יכולים לקלוט אותם בלי הצפה. מיקום השוחות נגזר מגיאומטריית הקו: היכן יש צומת, היכן משתנה הכיוון, ובאילו מרווחים נדרשת גישה לתחזוקה. שני החישובים משפיעים זה על זה: ריבוי קולטנים דורש יותר נקודות חיבור, ולכן יותר שוחות או שוחות עם יותר פתחים.

בשלב ההזמנה מהמפעל, לכל קולטן מציינים את מידות הפתח, את דרגת העומס של הרשת, את קוטר צינור היציאה ואת עומקו. לכל שוחה מציינים קוטר, גובה כולל לפי מפלס המכסה ומפלס הכניסה, מספר הפתחים, הקטרים והכיוונים, וסוג המכסה. תכנון מקדים של הנתונים האלה מונע פתיחת פתחים באתר, שפוגעת באיטום.

טעויות תכנון וביצוע נפוצות

• קולטן שלא בנקודה הנמוכה: המים עוצרים במרחק מטר ממנו. שיפועי הריצוף והאספלט חייבים להוביל אליו מכל הכיוונים.
• חיבור קולטן ישירות לקו הראשי בלי שוחה: אין נקודת גישה לתחזוקה, וסתימה בקטע הזה דורשת חפירה.
• רשת בדרגת עומס נמוכה בכביש: הרשת נשברת או שוקעת אחרי מעבר משאיות.
• שוחה ללא לכידת משקעים במעלה הקו: הקו הראשי מצטבר בחול וסתימות חוזרות.
• קולטן צמוד לאבן שפה בלי פתח צדדי: אבן השפה חוסמת את הזרימה מהכביש לרשת.
• מכסה שוחה נמוך מהאספלט: מים נאגרים סביבו, ועם הזמן נוצר בור.
• שכחת גישת ניקיון לקולטן: קולטן שהוצב מתחת לגדר, לצמחייה או למתקן קבוע לא יתוחזק ויסתם.

תחזוקה: ההבדל בשגרה

קולטנים דורשים ריקון תקופתי של שקע המשקעים וניקוי הרשת, במיוחד לפני עונת הגשמים ואחרי סופות. שוחות ניקוז דורשות בדיקה תקופתית של הזרימה ושטיפה של הקו כשיש הצטברות. תוכנית תחזוקה טובה מבוססת על כך שהקולטנים לוכדים את רוב הפסולת, כך שהשוחות והקו הראשי נשארים נקיים. ברשויות מקומיות נהוג להכין רשימת קולטנים ושוחות ממוספרת מתוכנית העדות (as-made) לצורך התחזוקה.

בר-אל 27 וניקוז מי גשמים

בר-אל 27 מייצרת קולטנים, שוחות ותעלות ניקוז מבטון טרומי לפרויקטי פיתוח, כבישים וחניונים. ההתאמה לפרויקט נעשית לפי תוכנית הניקוז, מפלסי התכנון ודרגת העומס שקבע המתכנן. תקנים ישראליים רלוונטיים לרכיבי ניקוז ולמכסים ורשתות מפורסמים באתר מכון התקנים הישראלי, ודרישות ספציפיות של הרשות המקומית או של תאגיד המים יש לאמת מולם לפני ההזמנה.

שאלות נפוצות

האם אפשר להשתמש בשוחת ניקוז עם רשת במקום קולטן?

טכנית אפשר להתקין רשת על שוחה, אבל זה מבטל את שתי הפונקציות. שוחה מיועדת לזרימה חלקה ואין בה לכידת משקעים, ולכן חול ופסולת שייכנסו דרך הרשת ימשיכו ישר לקו הראשי. הפתרון המקובל הוא קולטן ייעודי עם שקע משקעים במעלה השוחה, ורק במקרים מיוחדים, לפי החלטת מתכנן הניקוז, משלבים שוחה עם רשת ומוסיפים אמצעי לכידה.

כמה קולטנים צריך לחניה או לחצר?

אין מספר קבוע. הכמות תלויה בשטח האיסוף, בשיפועים, בעוצמת הגשם התכנונית ובקיבולת של כל קולטן וצינור היציאה שלו. בחצר פרטית קטנה לעיתים מספיק קולטן אחד בנקודה הנמוכה, במגרש חניה מתכנן הניקוז מחלק את השטח לאזורי איסוף וממקם קולטן בכל אחד. חישוב זה הוא חלק מתכנון הניקוז ולא נקבע לפי כלל אצבע.

מה ההבדל בין קולטן לתעלת ניקוז?

שניהם קולטים מים מפני השטח, אבל קולטן עושה זאת בנקודה ותעלה עושה זאת לאורך קו. תעלה מתאימה כשהמים מגיעים בחזית רחבה, למשל בכניסה לחניון או בתחתית רמפה, ומונעת מהם לעבור הלאה. קולטן מתאים כשאפשר להוביל את המים בשיפוע לנקודה אחת. במערכות רבות משלבים: תעלה בכניסה ומספר קולטנים בשטח.

איך יודעים אם שוחה בתוכנית היא ניקוז או ביוב?

בתוכניות מקצועיות לכל מערכת יש גיליון וסימון משלה, ושוחות הניקוז מסומנות בנפרד משוחות הביוב. בשטח ההבחנה נעשית לפי סימון על המכסה ולפי תוכנית העדות. חשוב לא לחבר קולטן לשוחת ביוב ולא להפך: חיבור מי גשם לביוב מעמיס על מערכת הטיהור ואסור ברוב הרשויות, וחיבור ביוב לניקוז מזהם את הסביבה.

איזו דרגת עומס צריך לרשת קולטן במגרש חניה?

דרגת העומס נקבעת לפי הרכב הכבד ביותר שצפוי לעבור על הרשת, כולל משאיות אספקה ורכבי חירום, ולא רק לפי רכבים פרטיים. הסולם המקובל בענף הוא A15 עד F900, וההחלטה היא של מתכנן הפיתוח. כשמדובר במגרש שעלולים לנוע בו רכבים כבדים, נהוג לבחור דרגה גבוהה מהמינימום.

מתי מספיק קולטן ומתי צריך גם בור חלחול?

קולטן רק אוסף את המים; הוא צריך לאן להוביל אותם. כשיש חיבור למערכת ניקוז עירונית, הקולטן מתחבר אליה דרך שוחה. כשאין חיבור, או כשהרשות דורשת השהיית נגר במגרש, המים מובלים לבור חלחול או למתקן השהיה. ההחלטה תלויה בתנאי הקרקע ובדרישות הרשות, והיא חלק מתכנון הניקוז של המגרש.

מתכננים פרויקט פיתוח, כביש או חניון שבו נדרשים קולטנים ושוחות ניקוז מבטון? ניתן להעביר לבר-אל 27 תוכניות, מידות וכמויות לצורך בחינת הפתרון המתאים וקבלת הצעת מחיר דרך עמוד יצירת הקשר.

תשתיות תת קרקעיות מבטון טרומי הן מכלול הרכיבים שנקברים מתחת לכביש, למדרכה ולשטחי הפיתוח ומשרתים את מערכות המים, הביוב, הניקוז, החשמל והתקשורת של הפרויקט: שוחות, תאי בקרה, צינורות, תעלות, גומחות ומכסים. ברוב פרויקטי הפיתוח והתשתית הם הרכיב הראשון שמבוצע אחרי עבודות העפר והאחרון שרואים, ולכן טעות בהם מתגלה מאוחר ועולה ביוקר. המאמר מיועד למנהלי פרויקטים, למתכנני פיתוח, לקבלני תשתית ולאנשי רכש שצריכים להבין את התמונה המלאה: אילו רכיבים יש, מה תפקיד כל אחד, באיזה סדר מבצעים ואיך מתאמים בין המערכות השונות שחולקות את אותה רצועת קרקע. הוא משמש עמוד אב לאשכול, ומכל נושא כאן יש הפניה למאמר מעמיק יותר.

מה נחשב תשתית תת קרקעית מבטון טרומי

תשתית תת קרקעית מבטון טרומי היא כל אלמנט בטון שיוצר במפעל, הובל לאתר ונקבר או הוטמן בקרקע כחלק ממערכת הנדסית. ההבדל מיציקה באתר הוא שהגיאומטריה, האיטום והחוזק נקבעים בתנאי מפעל מבוקרים, ובאתר נותרת עבודת הנחה, חיבור ומילוי חוזר. היתרון המרכזי הוא לוח זמנים: תעלה פתוחה נסגרת מהר יותר, ופחות עבודה רטובה מתבצעת בתוך חפירה.

המערכות שנשענות על רכיבי בטון טרומי בפרויקט טיפוסי:

• ניקוז מי גשמים ומי נגר: קולטנים, תעלות, שוחות ניקוז, צינורות, בורות חלחול.
• ביוב: שוחות ביוב וקווי צנרת גרביטציוניים.
• חשמל ותאורה: תאי בקרה, גומחות לפילרים, יסודות לעמודי תאורה.
• תקשורת: תאי תקשורת, צנרת שרוולים, גומחות.
• מים: שוחות למגופים ולמדי מים, לפי דרישות תאגיד המים.

רכיבי המערכת: מה עושה כל אחד

כדי לקרוא תוכנית פיתוח ולהזמין נכון, צריך להכיר את אבני הבניין. הרשימה שלהלן מסודרת לפי תפקיד, לא לפי מערכת, כי אותו רכיב חוזר בכמה מערכות.

שוחות ותאי בקרה

שוחה היא נקודת גישה אנכית לקו תת קרקעי. בביוב ובניקוז היא מאפשרת שינוי כיוון, שינוי שיפוע, חיבור קווים ותחזוקה. בחשמל ובתקשורת הרכיב המקביל נקרא תא בקרה או תא תקשורת, והוא משמש למשיכת כבלים, לחיבורים ולפיצולים. תא בקרה מבטון בנוי ממספר רכיבים טרומיים: תחתית, חוליות, קונוס או תקרה ומכסה. פירוט של כל רכיב ושל אופן ההרכבה מופיע במאמר על תאי בקרה מבטון, ומידע על הקווים הסניטריים בעמוד שוחות בטון.

צינורות

צינורות בטון משמשים בעיקר לקווי ניקוז וביוב גרביטציוניים בקטרים גדולים, שבהם הקשיחות והמשקל הם יתרון מול לחץ קרקע ועומסי תנועה. הבחירה בין בטון, פלדקס, פלסטיק או חומרים אחרים נקבעת על ידי מתכנן המערכת לפי קוטר, עומק כיסוי, עומסים ותנאי הקרקע. ראו צינורות בטון ופלדקס.

תעלות וקולטנים

תעלות ניקוז וקולטנים הם נקודות הכניסה של מי הנגר למערכת. תעלה קולטת לאורך קו (כניסה לחניון, רמפה, חצר), קולטן קולט בנקודה (פינת כביש, שקע במגרש). שניהם מכוסים ברשת בדרגת עומס שתואמת לתנועה במקום, ומתחברים לשוחת ניקוז ומשם לקו. פירוט בעמודי תעלות ניקוז וקולטנים.

גומחות ופילרים

גומחת בטון היא מבנה קטן, לרוב בגבול המגרש, שמכיל את ארון החשמל (פילר), את ארון התקשורת או את מד המים. היא לא נקברת אלא מוצבת על יסוד, אך היא חלק מאותה מערכת ומקבלת את הצנרת שעולה מהקרקע. ראו גומחות בטון.

מכסים ורשתות

המכסה הוא הרכיב היחיד שנשאר גלוי ונושא את עומס התנועה. דרגות העומס המקובלות בענף הן A15 עד F900, וההתאמה נעשית לפי מיקום ההתקנה: מדרכה, חניה, כביש עירוני או שטח תפעולי כבד. מכסה שאינו מתאים לעומס הוא הכשל הנפוץ ביותר במערכות תת קרקעיות, ופרטים על ההתאמה מופיעים בעמוד המוצר של תאי הבקרה ובמאמרי האשכול על מכסים.

איך קוראים תוכנית פיתוח ותשתיות

תוכנית פיתוח מציגה את המערכות התת קרקעיות בשכבות, ולכל מערכת יש גיליון או סימון משלה. לפני הזמנת רכיבים כדאי לאתר בתוכניות את הנתונים הבאים:

1. מיקום ומספור של כל שוחה ותא, כולל הצלבה בין תוכנית הניקוז, הביוב, החשמל והתקשורת.
2. מפלסי כניסה ויציאה (I.L.) ומפלס פני מכסה (T.L.), שמהם נגזר גובה התא ומספר החוליות.
3. קטרים וכיווני כניסה של הצנרת לכל שוחה, כדי שהפתחים יוכנו במפעל במקום הנכון.
4. סוג המשטח מעל הרכיב (מדרכה, כביש, גינון), שקובע את דרגת העומס של המכסה או הרשת.
5. פרטים סטנדרטיים של הרשות או התאגיד, אם קיימים, שמגדירים מבנה שוחה ומכסה מחייבים.

כשיש סתירה בין גיליונות, למשל שוחת חשמל שמסומנת בדיוק במקום שבו עובר קו ניקוז, זה הזמן לפתור אותה מול המתכננים ולא באתר.

סדר ביצוע מקובל של תשתיות תת קרקעיות

סדר הביצוע הנפוץ בענף הוא מהעמוק לרדוד ומהגרביטציוני לגמיש. הסיבה: קווים גרביטציוניים (ביוב, ניקוז) לא יכולים לזוז ממפלס ומשיפוע שנקבעו בתכנון, ולכן הם מבוצעים ראשונים וכל השאר מתאים את עצמו אליהם. הסדר בפועל נקבע על ידי מנהל הפרויקט והמתכננים, אבל המבנה הכללי חוזר ברוב הפרויקטים:

1. עבודות עפר וסימון: חפירה למפלסי התכנון, סימון צירי הקווים ומיקומי השוחות.
2. ביוב: הקו העמוק ביותר בדרך כלל. הנחת תחתיות שוחות, צנרת, חוליות ובדיקות.
3. ניקוז: קווי ניקוז, שוחות ניקוז, קולטנים ותעלות, בתיאום מפלסים עם הביוב.
4. מים: קווי אספקה ושוחות מגופים, לפי דרישות התאגיד.
5. חשמל ותקשורת: תאי בקרה, צנרת שרוולים, גומחות ויסודות לעמודי תאורה. אלה לרוב רדודים יותר וגמישים במיקום.
6. מילוי חוזר והידוק בשכבות, לפי דרישות המפרט.
7. התאמת מכסים למפלס הסופי: אחרי שנקבע מפלס האספלט או הריצוף, מגביהים או מנמיכים את המכסים.

שלב 7 הוא הנקודה שבה רוב הבעיות מתגלות: מכסה שנשאר נמוך מהאספלט, שוחה שלא ניתן להגיע אליה, או רשת קולטן שהתהפכה בכיוון הזרימה. תכנון גובה נכון של החוליות והקונוס חוסך את ההתאמות האלה.

תיאום בין מערכות: הצומת שבו רוב הבעיות נולדות

הרצועה שמתחת למדרכה ולכביש היא צפופה. ביוב, ניקוז, מים, חשמל, תקשורת, גז ותאורה חולקים כמה מטרים של רוחב ועומק, וכל אחד מהם מתוכנן על ידי יועץ אחר. תיאום המערכות הוא תפקיד המתכנן הראשי או מנהל הפרויקט, אבל ליצרן הרכיבים ולקבלן יש חלק בו.

מה בודקים בתיאום

• חציות: היכן קו אחד חוצה קו אחר, ומה המרווח האנכי ביניהם.
• מרחקים אופקיים בין קווים, לפי הנחיות הרשויות והתאגידים הרלוונטיים.
• מיקום השוחות והתאים כך שלא יחפפו ולא יחסמו גישה זה לזה.
• נקודות המפגש עם הפיתוח מעל: אבני שפה, ריצוף, אי תנועה, יסודות תאורה.
• מרווחים לתחזוקה עתידית: אפשרות לפתוח מכסה בלי לפרק ריצוף או לחסום נתיב.

מה זה אומר להזמנה מהמפעל

כשהתיאום הסתיים, כל שוחה ותא מקבלים מפרט ברור: קוטר, גובה כולל, מספר ומיקום הפתחים, סוג המכסה. את הנתונים האלה מעבירים ליצרן, ולפי הם מכינים את הרכיבים. שינוי בשטח אחרי הייצור, למשל פתח נוסף בחוליה, אפשרי לעיתים אבל מוריד מהאיכות ומהאיטום. לכן הרכש עדיף אחרי תיאום, לא לפניו.

שיקולי תכנון וביצוע שכדאי להכיר

גישה לאתר והנפה

רכיבי בטון טרומי כבדים, והנחתם דורשת מנוף או מחפר עם ציוד הרמה מתאים. לפני ההזמנה בודקים אם משאית יכולה להגיע לקצה התעלה, אם יש מקום לאחסון זמני, ואם ניתן להניף את הרכיב ישירות מהמשאית לתעלה. באתרים צפופים בעיר זה שיקול שמשפיע על גודל הרכיבים ועל מועדי האספקה.

מפלסים ושיפועים

קווים גרביטציוניים תלויים בשיפוע מדויק, ולכן תחתית השוחה חייבת לשבת במפלס התכנון. סטייה קטנה בתחתית מצטברת לאורך הקו ומשפיעה על הזרימה. את המפלס בודקים לפני ההנחה, אחרי ההנחה ולפני המילוי.

פתחים וכניסות צנרת

פתחים לצנרת מוכנים במפעל לפי התוכנית, כולל אביזרי החיבור שנקבעו. פתיחה באתר אפשרית אך פוגעת בזיון ובאיטום, ולכן מדויקים בתוכנית ובהזמנה. כשיש ספק לגבי כיוון או קוטר, מאמתים מול המתכנן לפני שליחת ההזמנה.

איטום ומילוי חוזר

האיטום בין החוליות ובחיבורי הצנרת הוא מה שמונע חדירת מי תהום פנימה ודליפה החוצה. שיטת האיטום נקבעת לפי סוג המערכת ודרישות המפרט. המילוי החוזר מבוצע בשכבות ומהודק סביב הרכיב באופן אחיד, כדי שלא ייווצר לחץ צדדי לא סימטרי.

טעויות נפוצות בפרויקטי תשתית תת קרקעית

• הזמנת רכיבים לפי כמות בלבד, בלי גובה ומיקום פתחים לכל תא, מה שמוביל להתאמות באתר.
• מכסה או רשת בדרגת עומס שנבחרה לפי מחיר ולא לפי מיקום ההתקנה.
• ביצוע החשמל והתקשורת לפני שהוגדרו סופית מפלסי הניקוז והביוב.
• אי-בדיקת גישה למנוף לפני מועד האספקה, מה שגורם לפריקה במקום לא נוח ולהעברה כפולה.
• מילוי חוזר לא מהודק, שגורם לשקיעה סביב השוחה ולשבירת האספלט או הריצוף.
• שכחת גובה הפיתוח הסופי: מכסה שנקבע לפי מפלס האספלט הזמני ולא הסופי.

בר-אל 27 ותשתיות תת קרקעיות

בר-אל 27 מייצרת רכיבי בטון טרומי לתשתיות: תאי בקרה, שוחות, צינורות, תעלות, קולטנים, גומחות ופילרים ויסודות לעמודי תאורה. סקירה של כל קווי המוצרים מופיעה בקטלוג המוצרים. התאמת הרכיבים לפרויקט ספציפי נעשית לפי התוכניות, המפרט ודרישות היועצים, ובנושאים הנדסיים ובטיחותיים ההכרעה היא של המהנדס והקונסטרוקטור. תקנים ישראליים רלוונטיים לרכיבי בטון טרומי ולמכסים מפורסמים באתר מכון התקנים הישראלי, ודרישות ספציפיות של רשויות ותאגידים יש לאמת מולם.

שאלות נפוצות

מה ההבדל בין שוחה לתא בקרה?

המונחים מתארים את אותו עיקרון, נקודת גישה אנכית לקו תת קרקעי, אך משמשים במערכות שונות. "שוחה" מקובל בביוב, בניקוז ובמים, שם היא משמשת לזרימה, לחיבורים ולתחזוקה. "תא בקרה" או "תא תקשורת" מקובל בחשמל ובתקשורת, שם הוא משמש למשיכת כבלים ולחיבורים. הרכיבים הטרומיים דומים: תחתית, חוליות, תקרה או קונוס ומכסה, אך הפתחים, האיטום והמכסה נקבעים לפי המערכת.

באיזה סדר מבצעים ביוב, ניקוז וחשמל?

המקובל הוא מהעמוק לרדוד: ביוב תחילה, כי הוא לרוב העמוק ביותר ותלוי בשיפוע קבוע, אחריו ניקוז, ואז מים, חשמל ותקשורת שהם רדודים וגמישים יותר במיקום. הסדר המדויק נקבע על ידי מנהל הפרויקט לפי מפלסי התכנון, החציות ואילוצי האתר, ויש פרויקטים שבהם עובדים במקביל בקטעים שונים.

מי אחראי על תיאום המערכות התת קרקעיות?

תיאום המערכות הוא באחריות המתכנן הראשי או מתכנן הפיתוח, בשיתוף היועצים של כל מערכת ומנהל הפרויקט. היצרן מספק רכיבים לפי המפרט שהתקבל, והקבלן מבצע לפי התוכנית המתואמת. כשמתגלה סתירה באתר, הפנייה היא למתכנן ולא ליצרן, כי שינוי ברכיב אחד משפיע על מערכות אחרות.

איך קובעים את דרגת העומס של המכסה?

דרגת העומס נקבעת לפי מיקום ההתקנה והתנועה הצפויה מעליו: מדרכות ושטחי הולכי רגל, חניות לרכב פרטי, כבישים עירוניים, שטחי משאיות ואזורים תפעוליים כבדים. הדרגות המקובלות בענף הן A15 עד F900, וההתאמה נעשית על ידי המתכנן לפי תוכנית הפיתוח. כשיש ספק לגבי שימוש עתידי במשטח, נהוג לבחור דרגה גבוהה יותר.

מה צריך להעביר ליצרן כדי לקבל הצעת מחיר?

ליצרן מעבירים את תוכניות התשתית הרלוונטיות, רשימת שוחות ותאים עם מפלסי מכסה וכניסה, קטרים וכיווני צנרת, סוג המשטח מעל כל רכיב, כמויות ולוח זמנים משוער. ככל שהנתונים מדויקים יותר, הרכיבים מותאמים יותר ופחות עבודה נשארת לאתר. בשלב מוקדם אפשר לקבל הערכה לפי כמויות, אך המפרט הסופי דורש את התיאום המלא.

מתי מעדיפים בטון טרומי על יציקה באתר בתשתיות?

בטון טרומי מועדף כשיש חשיבות ללוח הזמנים, כשהתעלה צריכה להיסגר מהר, כשתנאי מזג האוויר או השטח מקשים על יציקה, וכשנדרשת אחידות בין רכיבים רבים. יציקה באתר נשארת פתרון לגיאומטריות חריגות, לתאים גדולים במיוחד או למקומות שאין אליהם גישה למנוף. ההחלטה היא של המתכנן והקונסטרוקטור לפי הפרויקט.

מתכננים פרויקט פיתוח או תשתית שבו נדרשים שוחות, תאי בקרה, צינורות, תעלות או גומחות מבטון טרומי? ניתן להעביר לבר-אל 27 תוכניות, מידות וכמויות לצורך בחינת הפתרון המתאים וקבלת הצעת מחיר דרך עמוד יצירת הקשר.

בור חלחול מחוליות בטון הוא מתקן תת-קרקעי שקולט מי נגר מגגות, מחצרות וממשטחים מרוצפים, אוגר אותם זמנית ומחלחל אותם לקרקע דרך תחתית ודפנות פתוחות. הוא פתרון מתאים כשהקרקע מחלחלת היטב, כשמי התהום עמוקים וכשאין אפשרות או צורך לחבר את הנגר למערכת ניקוז עירונית. הוא אינו פתרון כשהקרקע חרסיתית או רוויה, כשמי התהום קרובים לפני השטח, או כשהוא קרוב מדי ליסודות. המאמר מיועד למתכננים, לקבלני פיתוח, ליועצי ניקוז ולבעלי נכסים שבודקים אם בור חלחול מתאים למגרש שלהם, ומסביר את הרכיבים, את שיקולי הנפח והמיקום ואת התחזוקה. הוא אינו עוסק במחירים.

מהו בור חלחול ואיך הוא עובד

בור חלחול הוא חלל תת-קרקעי, לרוב גלילי, שנבנה מחוליות בטון טרומיות המונחות זו על זו. המים נכנסים אליו מצינור ניקוז, מתעלה או מקולטן, נאגרים בו בזמן הגשם ומחלחלים בהדרגה לקרקע שסביבו. הקצב תלוי בסוג הקרקע ובשטח המגע בין המים לקרקע. בניגוד לשוחת ניקוז, שתפקידה להעביר מים הלאה, בור חלחול הוא נקודת קצה: המים לא ממשיכים בצנרת אלא נעלמים בקרקע. בגלל זה הוא רגיש מאוד לתנאי הקרקע, ובלי בדיקת קרקע הוא עלול להפוך לבור אגירה שמתמלא ולא מתרוקן.

מתי בור חלחול הוא פתרון ומתי לא

מתי כן

• קרקע חולית, חמרה או קרקע גרנולרית עם כושר חלחול טוב.
• מי תהום עמוקים ביחס לתחתית הבור.
• מגרש ללא חיבור נוח למערכת ניקוז עירונית, או כשהרשות דורשת השהיית נגר במגרש.
• שטחי גג וחצר בהיקף שהבור יכול לקלוט לפי חישוב.
• יש מרחק מספיק מיסודות, מקירות תמך, מבורות ספיגה ומגבולות מגרש.

מתי לא

• קרקע חרסיתית, קרקע דחוסה או שכבת סלע אטומה קרוב לפני השטח. במקרים כאלה המים לא מתחלחלים והבור מתמלא.
• מי תהום גבוהים, שעלולים להציף את הבור מלמטה ולבטל את כושר האגירה שלו.
• קרבה ליסודות מבנה או לקיר תמך: הרטבת הקרקע לידם עלולה לפגוע ביציבות.
• מדרונות ושטחים עם סכנת גלישה, שבהם הרוויה מסוכנת.
• אזורים שבהם הנגר מזוהם (שמנים, דלקים) ואסור להחדיר אותו לקרקע ללא טיפול מקדים.

ההחלטה אם בור חלחול מתאים למגרש נעשית על סמך בדיקת קרקע ויעוץ ניקוז, ולפי דרישות הרשות המקומית ורשות המים. מידע על מדיניות ניהול נגר עירוני זמין באתרי הממשלה ב-gov.il.

רכיבי בור חלחול מחוליות בטון

בור חלחול טיפוסי מורכב מכמה רכיבים, וכל אחד מהם משפיע על התפקוד:

• חוליות בטון: טבעות טרומיות המונחות זו על זו ויוצרות את דופן הבור. לחלחול משתמשים בחוליות מחוררות או מונחות עם מרווחים, כדי שהמים יצאו גם דרך הדפנות ולא רק מהתחתית. הקוטר והגובה קובעים את הנפח. מידע על החוליות עצמן נמצא במאמר על חוליות בטון לתאי בקרה.
• תחתית פתוחה: בניגוד לתא בקרה עם תחתית אטומה, בבור חלחול התחתית נשארת פתוחה אל שכבת חצץ, כך שהמים מחלחלים מטה.
• מעטפת חצץ: שכבת חצץ נקי סביב הבור ומתחתיו מגדילה את שטח החלחול ומונעת סתימה של הקרקע. בין החצץ לקרקע נהוג להניח בד גיאוטכני שמונע חדירת דקים.
• תקרה או קונוס: רכיב שסוגר את הבור מלמעלה ומצמצם את הפתח למידת המכסה.
• מכסה: מכסה בטון או יצקת בדרגת עומס המתאימה למיקום: A15 בגינון ובמדרכות, B125 ומעלה בחניות ובאזורים שרכב עובר בהם. על בחירת המכסה אפשר לקרוא במאמר על מכסה לבור חלחול.
• כניסה: צינור או תעלה שמביאים את המים, רצוי דרך שוחה או קולטן עם מלכודת בוץ, כדי שחול ועלים לא ייכנסו לבור.
• גלישה (אופציונלי): יציאה עליונה שמובילה עודפים למערכת ניקוז או לשטח מוסדר כשהבור מלא.

תכנון נפח: מה קובע את גודל הבור

נפח הבור נקבע לפי שני נתונים: כמות המים שמגיעה אליו בזמן אירוע גשם תכנוני, וקצב החלחול של הקרקע. ככל שהשטח המנוקז (גג, חצר, חניה) גדול יותר וככל שהקרקע מחלחלת לאט יותר, כך נדרש נפח אגירה גדול יותר. עקרונות התכנון:

1. מחשבים את שטח הניקוז התורם ואת מקדם הנגר שלו (גג רעפים תורם כמעט הכול, גינה תורמת מעט).
2. קובעים את אירוע הגשם התכנוני לפי דרישות הרשות או היועץ.
3. מודדים או מעריכים את כושר החלחול של הקרקע, רצוי בבדיקת חלחול בשטח.
4. מחשבים את נפח האגירה הנדרש כהפרש בין מה שנכנס למה שמספיק לחלחל בזמן האירוע.
5. מתרגמים את הנפח לקוטר וגובה חוליות, ומביאים בחשבון גם את נפח החללים בחצץ.

נתוני קוטר, גובה ונפח של חוליות ספציפיות יש לאמת מול הצוות הטכני של בר-אל 27, והחישוב ההידרולוגי עצמו הוא באחריות יועץ הניקוז או המתכנן. כשהנפח שיוצא מהחישוב גדול מדי לבור אחד, מתכננים כמה בורות מחוברים או משלבים בור חלחול עם תעלת חלחול.

שיקולי מיקום ומרחקים

מיקום הבור במגרש חשוב לא פחות מהנפח שלו. הכללים המקובלים בתכנון:

• מרחק מיסודות: הרחקה מיסודות המבנה, ממרתפים ומקירות תמך, כדי שהרטבת הקרקע לא תפגע בהם. המרחק המדויק נקבע על ידי המהנדס לפי סוג הקרקע והיסודות.
• מרחק מגבול מגרש: כדי שהחלחול לא ישפיע על המגרש השכן, ולפי דרישות הרשות.
• מרחק מבורות ספיגה ומקווי ביוב: למניעת ערבוב.
• נקודה נמוכה: הבור צריך להיות במקום שאליו המים זורמים בגרביטציה, בלי שאיבה.
• גישה לתחזוקה: המכסה צריך להיות נגיש לפתיחה ולניקוי, לא מתחת לדק או לגינון צפוף.
• עומס מעל: אם הבור מתחת לחניה, הרכיבים והמכסה צריכים להתאים לעומס הרכב.

כשמתכננים גם מערכת ניקוז לחצר, כדאי לראות את הבור כחלק ממנה ולא כפריט נפרד. הקשר בין שיפועים, תעלות, קולטנים ובור חלחול בבית פרטי מוסבר במאמר על ניקוז מי גשמים בבית פרטי.

סדר העבודה בהתקנה

ההתקנה של בור חלחול מחוליות דומה להתקנת שוחה, עם הבדל בתחתית ובמעטפת. סדר עבודה מקובל:

1. חפירה לעומק ולקוטר המתוכננים, עם מרווח לשכבת החצץ סביב.
2. הנחת בד גיאוטכני על דפנות החפירה ושכבת חצץ נקי בתחתית.
3. הנפה והנחה של החוליות בזו אחר זו, בעזרת מנוף או מחפרון עם אביזר הרמה מתאים. משקלי חוליות יש לאמת מול היצרן לפני תכנון ההנפה.
4. חיבור צינור הכניסה (ויציאת גלישה אם יש) דרך פתח בחוליה, ואיטום סביבו.
5. מילוי חצץ סביב הבור ועיטוף בבד גיאוטכני מלמעלה, כדי שהאדמה שמעל לא תסתום את החצץ.
6. הנחת תקרה או קונוס ומכסה, וכיוון המכסה למפלס הגמר הסופי.
7. מילוי חוזר והידוק בשכבות סביב הצוואר העליון.

סדר הפעולות והפרטים משתנים לפי תוכניות הפרויקט והנחיות המתכנן והקונסטרוקטור. כשמדובר במערכת ניקוז מלאה, בורות החלחול משתלבים עם שוחות מבטון וקולטנים שמזינים אותם.

תחזוקה: מה גורם לבור להפסיק לעבוד

הסיבה הנפוצה ביותר לבור חלחול שהפסיק לתפקד היא סתימה: חול, עלים ומשקעים דקים שנכנסו עם המים מצטברים בתחתית ואוטמים את שכבת החצץ ואת הקרקע. תחזוקה מונעת כוללת:

• מלכודת בוץ או שוחה עם שיקוע לפני הכניסה לבור, שמרוקנים אותה תקופתית.
• בדיקה אחרי גשמים חזקים: אם הבור נשאר מלא ימים אחרי הגשם, הקרקע או החצץ נסתמו או שמי התהום עלו.
• שאיבה וניקוי של התחתית כשמצטברת שכבת משקע.
• שמירה על המכסה שלם ונעול, גם למניעת נפילה וגם למניעת כניסת פסולת.

אם הבור נסתם לחלוטין, לעיתים ניתן להחליף את שכבת החצץ התחתונה. במקרים אחרים הפתרון הוא בור נוסף או חיבור לגלישה מוסדרת. הבדלים בין בור חלחול לבור ניקוז שמעביר מים הלאה מוסברים במאמר על בור ניקוז לאיסוף וחלחול.

טעויות תכנון שכדאי למנוע

• קביעת נפח לפי "מה שנהוג" בלי לחשב שטח תורם וקצב חלחול.
• הזמנת בור חלחול בקרקע חרסיתית בלי בדיקת קרקע.
• הנחת חוליות ישירות על הקרקע בלי חצץ ובד גיאוטכני.
• כניסה ישירה מהגג לבור בלי מלכודת בוץ.
• מיקום צמוד ליסודות או לקיר תמך.
• מכסה בדרגת עומס לגינון במקום שבו חונים רכבים.
• אי-תכנון גלישה, כך שבאירוע קיצוני המים חוזרים לחצר.

בר-אל 27 ובורות חלחול

בר-אל 27 מייצרת חוליות בטון, תקרות, קונוסים ומכסים לתאי בקרה ולשוחות, שמהם ניתן להרכיב בור חלחול לפי תוכנית. יש לבדוק מול בר-אל 27 את זמינות החוליות המחוררות והקטרים המתאימים לפרויקט. את ההתאמה ההידרולוגית והגיאוטכנית עושים היועצים והמתכנן, ובר-אל 27 מספקת את הרכיבים לפי המפרט שנקבע.

שאלות נפוצות

מה ההבדל בין בור חלחול לבור ספיגה?

בור חלחול מיועד למי גשם ונגר נקי יחסית, ומטרתו להחזיר אותם לקרקע. בור ספיגה הוא מונח שמשמש לעיתים לבור שקולט שפכים או מי ביוב במקומות ללא חיבור לביוב, והוא כפוף לדרישות אחרות לגמרי ולרוב אינו מותר באזורים מוסדרים. אסור לחבר ביוב או שפכים לבור חלחול של מי גשם, ויש להרחיק בין השניים אם שניהם קיימים במגרש.

איך יודעים אם הקרקע במגרש מתאימה לחלחול?

הדרך המקובלת היא בדיקת חלחול בשטח: חופרים בור ניסיון בעומק הבור המתוכנן, ממלאים במים ומודדים את קצב הירידה לאורך זמן. יועץ קרקע או יועץ ניקוז מפרש את התוצאה. סימנים מקדימים לקרקע בעייתית הם שלוליות שנשארות זמן רב אחרי גשם, קרקע חרסיתית כהה שנסדקת בקיץ, או סלע קרוב לפני השטח.

כמה בורות חלחול צריך למגרש?

מספר הבורות נגזר מנפח האגירה הנדרש חלקי הנפח של בור אחד, אבל גם מהפריסה: לעיתים עדיף שני בורות קטנים בשני קצוות של חצר מאשר בור אחד גדול, כי כך המים מגיעים בגרביטציה בלי צנרת ארוכה, ושטח החלחול הכולל גדול יותר. ההחלטה נעשית בתכנון הניקוז של המגרש, יחד עם מיקום הקולטנים והתעלות.

האם אפשר להתקין בור חלחול מתחת לחניה?

אפשר, בתנאי שהרכיבים העליונים והמכסה מתאימים לעומס הרכב, ושהמילוי סביב הצוואר מהודק היטב. יש לבחור מכסה בדרגת עומס לרכב לפחות, ולוודא שהתקרה או הקונוס מתאימים למיקום שרכב עובר בו. חוליות מחוררות מתחת לחניה דורשות תשומת לב להידוק המילוי, ולכן יש לתאם את הפרט עם הקונסטרוקטור.

מה עושים כשהבור מתמלא ולא מתרוקן?

קודם בודקים אם הבעיה היא סתימה או קרקע. אם הבור נסתם במשקעים, שואבים ומנקים את התחתית ובודקים את שכבת החצץ. אם הבור נקי ועדיין לא מתרוקן, סביר שהקרקע לא מחלחלת מספיק או שמי התהום עלו. במקרה כזה הפתרון הוא הוספת גלישה למערכת ניקוז, הגדלת שטח החלחול בבור נוסף או בתעלת חלחול, או מעבר לפתרון ניקוז אחר.

האם בור חלחול דורש היתר או אישור?

הדרישות משתנות בין רשויות. בחלק מהרשויות המקומיות ובתוכניות בניין עיר יש דרישה להשהיית נגר או לחלחול במגרש, ויש הנחיות למיקום ולמרחקים. במקרים אחרים הבור הוא חלק מתוכנית הפיתוח שמאושרת עם היתר הבנייה. מומלץ לבדוק מול מהנדס הרשות ומול יועץ הניקוז לפני התכנון, ולא להסתמך על נוהג באזור.

מה היתרון של חוליות בטון על פני פתרונות חלחול אחרים?

חוליות בטון נותנות נפח אגירה גדול בחלל אחד נגיש לתחזוקה, עומדות בעומסי קרקע ורכב, ומאפשרות פתיחה, בדיקה וניקוי דרך מכסה. פתרונות כמו תעלות חצץ או תאי חלחול פלסטיים מתאימים למקרים אחרים, למשל כשאין עומק חפירה או כשרוצים פיזור שטוח. בחירה בין הפתרונות תלויה בעומק הזמין, בעומס מעל, בנגישות לתחזוקה ובנפח הנדרש.

מתכננים פרויקט שבו נדרש בור חלחול מחוליות בטון? ניתן להעביר לבר-אל 27 תוכניות, קטרים, עומקים וכמויות לצורך בחינת הרכיבים המתאימים וקבלת הצעת מחיר דרך עמוד יצירת הקשר.

תעלת ניקוז מבטון ותעלת ניקוז מבטון פולימרי עושות את אותה עבודה: קולטות מי נגר לאורך קו ומובילות אותם לנקודת יציאה. ההבדל ביניהן הוא בחומר, במשקל, באופן ההתקנה ובמחיר, ולכן הבחירה בין השתיים היא החלטה תכנונית ותקציבית, לא שאלה של "מה טוב יותר". בקצרה: תעלת בטון רגילה מתאימה לרוב הפרויקטים של כבישים, חניונים ופיתוח שטח שבהם יש ציוד הרמה ורוצים עלות חומר נמוכה; תעלת בטון פולימרי מתאימה כשהמשקל, מהירות ההתקנה, אטימות הדופן או עמידות כימית הם השיקול המרכזי. המאמר מיועד למתכננים, לקבלני פיתוח, למנהלי פרויקטים ולאנשי רכש שצריכים להכריע בין השתיים, וכולל טבלת השוואה ושיקולי בחירה לפי סוג הפרויקט.

מה ההבדל בין בטון רגיל לבטון פולימרי

בטון רגיל הוא תערובת של צמנט, אגרגטים ומים, שמתקשה בתהליך הידרציה. בטון פולימרי הוא חומר שבו הצמנט מוחלף בקושר על בסיס שרף (רזין) שמקשר את האגרגטים. התוצאה היא חומר צפוף יותר, כמעט ללא נקבוביות, בעל ספיגת מים נמוכה ועמידות טובה בפני מלחים, שמנים וחומרים כימיים רבים. המחיר לחומר גבוה יותר, וייצור התעלות נעשה בדרך כלל בסדרות סטנדרטיות במידות קבועות. תעלות בטון רגיל, לעומת זאת, מיוצרות גם במידות מותאמות ובחתכים גדולים, ומשולבות בקלות עם רכיבי בטון אחרים בפרויקט.

טבלת השוואה: תעלת בטון מול תעלת בטון פולימרי

הטבלה מסכמת את ההבדלים העיקריים ברמה כללית. ערכי עומס, מידות ונתוני ביצוע ספציפיים תלויים בדגם ובמפרט, ויש לאמת אותם מול היצרן ומול המתכנן.

מתי לבחור תעלת ניקוז מבטון

תעלת בטון היא הפתרון הנפוץ בכבישים, בחניונים, במרכזים לוגיסטיים ובפיתוח שטח בהיקף גדול. היתרונות שלה באים לידי ביטוי כשיש באתר מנוף או מלגזה ממילא, כשהקו ארוך וישר, וכשהתקציב לחומרים מוגבל. תעלות בטון מיוצרות גם בחתכים גדולים לספיקות גבוהות, שבהן תעלת פולימר סטנדרטית לא מספיקה. בנוסף, כשהקו משתלב בקולטנים ובשוחות מבטון, נוח לעבוד עם רכיבים מאותה משפחת חומר.

• כבישים, צמתים וכניסות לחניונים עם תנועת משאיות.
• קווי ניקוז ארוכים בשטחי פיתוח, מגרשי חניה ורחבות תפעול.
• פרויקטים שבהם נדרש חתך גדול או מידה לא סטנדרטית.
• אתרים שבהם ציוד הרמה זמין והתקציב לחומר הוא השיקול המרכזי.

על עקרונות התכנון של קווי ניקוז מבטון אפשר לקרוא במאמר על תכנון תעלות ניקוז מי גשם מבטון, ובעמוד המוצר תעלות ניקוז מבטון.

מתי לבחור תעלת ניקוז מבטון פולימרי

בטון פולימרי נבחר כשהמשקל הוא מגבלה: התקנה ידנית ללא מנוף, עבודה על גגות, מרפסות וקומות חניון, או אתרים צפופים שבהם אין גישה לכלים כבדים. הוא נבחר גם כשהסביבה תוקפנית מבחינה כימית, כמו תחנות דלק, מוסכים, מפעלי מזון ואזורי שטיפת רכב, שבהם ספיגת שמנים ודלקים בדופן היא בעיה. יתרון נוסף הוא מהירות: יחידות קצרות וקלות מאפשרות להניח קו שלם ביום עבודה עם צוות קטן.

• חצרות פרטיות, כניסות למוסכים ורחבות מרוצפות בבנייה פרטית.
• מרפסות, גגות וחניונים בקומות עליונות שבהם המשקל מוגבל.
• תחנות דלק, מפעלים ואזורים עם חשיפה לשמנים ולכימיקלים.
• שיפוצים ותוספות שבהן אין גישה למנוף.

הרחבה על התכונות של החומר מופיעה במאמר על תעלות בטון פולימרי לניקוז.

עומסי תנועה: איך זה משפיע על הבחירה

דרגות העומס המקובלות לרשתות ולמכסים הן A15 עד F900, מהולכי רגל ועד עומסים כבדים במיוחד. שתי משפחות התעלות מגיעות לדרגות גבוהות, אבל הדרך לשם שונה. בתעלת בטון, גוף התעלה עצמו נושא חלק מהעומס, והמסגרת והרשת משלימות. בתעלת בטון פולימרי, בעומסים גבוהים נהוג לעטוף את התעלה ביציקת בטון סביבה, כך שהעומס עובר לעיטוף ולא לדופן הדקה. משמעות הדבר היא שבפרויקט עם תנועה כבדה, יתרון המשקל של הפולימר מתקזז חלקית בעבודת היציקה באתר. את דרגת העומס קובע המתכנן לפי התנועה בפועל, כולל רכבי שירות. על רשתות מיצקת ברזל ודרגותיהן אפשר לקרוא במאמר על רשתות ניקוז מיצקת ברזל.

משקל, הובלה והנפה

משקל היחידה משפיע על שלושה דברים: ההובלה, ההנפה והקצב. תעלות בטון מגיעות בדרך כלל על משטחים או בודדות, ומורדות במנוף המשאית או במלגזה. באתר צריך לתכנן שטח פריקה, דרך גישה ושטח אחסון זמני. תעלות פולימר מגיעות ארוזות בכמויות גדולות על משטח אחד, ומפוזרות לאורך הקו ידנית או במלגזה קלה. בקו של עשרות מטרים ההבדל בזמן משמעותי, אבל בקו קצר בפרויקט שבו המנוף ממילא באתר, ההבדל כמעט לא מורגש. יש לאמת משקלי יחידה מול היצרן לפני תכנון ההנפה.

התקנה: הבדלים בפרט הביצוע

בשני המקרים התעלה מונחת על מצע בטון בשיפוע המתוכנן, ומעוגנת מהצדדים. ההבדלים העיקריים:

• עיטוף צדדי: בתעלת פולימר, בעיקר בדרגות עומס גבוהות, נדרש עיטוף בטון משני הצדדים ולעיתים גם מתחת. בתעלת בטון העיטוף קטן יותר או משולב בריצוף.
• חיבורים בין יחידות: יחידות פולימר קצרות מתחברות באמצעות פרופיל או אטם; יחידות בטון ארוכות יותר ולכן פחות מישקים.
• חיבור לשוחה ולצנרת: בתעלות בטון החיבור לשוחת בטון פשוט יחסית; בפולימר נדרשים אביזרי יציאה מהסדרה של היצרן.
• מפלס הרשת: בשני המקרים הרשת צריכה להיות מעט מתחת למפלס הריצוף או האספלט, כדי שהמים ייכנסו ושהגלגלים לא יפגעו במסגרת.

ההתאמה בפועל של פרט ההתקנה נעשית לפי תוכניות הפיתוח, היועצים ודרישות הפרויקט.

רשתות ומכסים: מה משותף ומה שונה

רשתות מיצקת ברזל, פלדה מגולוונת או פוליאמיד מתאימות לשתי משפחות התעלות, אבל לא בהכרח מתחלפות ביניהן, כי מידות המסגרת שונות. כשמזמינים תעלה, מזמינים את הרשת המתאימה לאותה סדרה. בתעלות בטון בחתכים גדולים אפשר להתאים רשת או מכסה בהזמנה. בשני המקרים יש להתייחס לנעילה נגד גניבה ולהחלקה, בעיקר באזורי הולכי רגל ואופניים.

תחזוקה לאורך זמן

תחזוקת תעלת ניקוז היא בעיקר ניקוי תקופתי של משקעים, עלים וחול, ובדיקה של הרשתות והמסגרות. פנים חלק של תעלת פולימר מקל על הניקוי, ומשקעים נדבקים אליו פחות. תעלת בטון עמידה טוב לאורך שנים בשטחים פתוחים, ובמקרה של פגיעה ניתן לרוב להחליף יחידה בודדת. בשתי המערכות, מקור התקלות השכיח הוא רשת שנשברה או נגנבה, לא התעלה עצמה, ולכן בחירת הרשת ואופן הנעילה חשובים לא פחות מבחירת החומר.

איך מחליטים: שאלות מנחות לפני ההזמנה

1. איזו תנועה עוברת מעל הקו, כולל רכבי שירות ופינוי? (דרגת עומס)
2. איזו ספיקה נדרשת ומה החתך שיוצא מחישוב הניקוז? (חתך התעלה)
3. האם יש באתר מנוף או מלגזה בשלב ההתקנה? (משקל)
4. האם הסביבה חשופה לשמנים, דלקים או כימיקלים? (חומר)
5. כמה מטרים אורך הקו וכמה זמן יש להתקנה? (קצב)
6. לאילו רכיבים הקו מתחבר: שוחות, קולטנים, צנרת? (התאמה)
7. מה התקציב לחומר לעומת התקציב לעבודה? (עלות כוללת)

כשהתשובות מצביעות על תנועה כבדה, קו ארוך, ציוד הרמה זמין וחיבור לרכיבי בטון, הכיוון הוא תעלת בטון. כשהתשובות מצביעות על משקל מוגבל, סביבה כימית, התקנה מהירה ללא ציוד או קו קצר, הכיוון הוא בטון פולימרי. יש פרויקטים שמשלבים: פולימר ברחבות ובכניסות, ותעלות בטון בכבישי הגישה. דוגמה לשיקולי תעלה בכביש מופיעה במאמר על תעלת ניקוז לכביש.

בר-אל 27 ותעלות ניקוז

בר-אל 27 מייצרת תעלות ניקוז מבטון טרומי ורכיבי ניקוז משלימים כמו קולטנים ושוחות, ומספקת פתרונות לפי תוכניות הפרויקט. לגבי תעלות בטון פולימרי יש לבדוק מול בר-אל 27 את זמינות המוצר והסדרות המתאימות. בכל מקרה, הבחירה הסופית בין החומרים נעשית מול המתכנן ולפי דרישות התוכנית, ותקנים ישראליים רלוונטיים לתעלות, לרשתות ולמכסים מפורסמים באתר מכון התקנים הישראלי.

שאלות נפוצות

האם תעלת בטון פולימרי חזקה יותר מתעלת בטון רגיל?

לא באופן גורף. לבטון פולימרי יש חוזק גבוה ביחס למשקלו ודופן דקה, אבל בעומסי תנועה כבדים הוא מסתמך על עיטוף בטון סביבו. תעלת בטון רגילה נושאת עומס בגוף התעלה עצמו. שתי המערכות מגיעות לדרגות עומס גבוהות כשמתקינים אותן נכון, ולכן השאלה הנכונה היא לא איזו חזקה יותר, אלא איזו מתאימה לעומס, לתקציב ולתנאי ההתקנה בפרויקט.

כמה משמעותי הפרש המחיר בין השתיים?

מחיר החומר של תעלת פולימר גבוה יותר ליחידת אורך, אבל עלות ההתקנה נמוכה יותר בגלל המשקל וקצב ההנחה. בקו קצר, ההפרש הכולל קטן ולעיתים מתהפך לטובת הפולימר. בקו ארוך עם ציוד הרמה זמין, תעלת בטון זולה יותר בסך הכול. לצורך השוואה אמיתית צריך לתמחר חומר, הובלה, ציוד, עיטוף בטון ושעות עבודה יחד, ולא רק את מחיר היחידה.

אפשר לחבר תעלת פולימר לשוחת בטון?

כן, אבל דרך אביזר יציאה מתאים. תעלות פולימר מגיעות עם אביזרי קצה, יציאות תחתיות ומתאמים לצנרת בקטרים סטנדרטיים, ומהצנרת ממשיכים לשוחה. בתכנון יש לוודא שקוטר היציאה של התעלה מתאים לספיקה, ושהחיבור לשוחה אטום. בתעלות בטון החיבור לשוחת בטון ישיר יותר, וזה אחד השיקולים כשהקו משולב במערכת שוחות מבטון.

איזו תעלה מתאימה לכניסה למוסך בבית פרטי?

לרוב תעלה קלה בדרגת עומס לרכב פרטי, ובמקרה כזה בטון פולימרי נוח בגלל המשקל וההתקנה הידנית. אם בכניסה עוברות גם משאיות אספקה, יש לעלות בדרגת העומס ולשקול תעלת בטון או פולימר עם עיטוף. בכל מקרה יש לתכנן שיפוע לכיוון התעלה וחיבור ליציאה, למשל לבור חלחול או למערכת הניקוז של הרחוב.

מה קורה לתעלת בטון רגילה בסביבה עם שמנים ודלקים?

בטון רגיל סופג נוזלים במידה מסוימת, ובחשיפה ממושכת לדלקים ולשמנים הוא עלול להיפגע ולהכתים. בתחנות דלק ובמוסכים נהוג לבחור בטון פולימרי או תעלת בטון עם ציפוי או תוסף מתאים. יש לתאם את הפתרון עם המתכנן ועם דרישות הרשות הרלוונטית לגבי מפרידי שמן ומניעת זיהום קרקע.

האם אפשר להחליף רשת של תעלת בטון ברשת של תעלת פולימר?

לא בהכרח. מידות המסגרת ואופן הנעילה שונים בין סדרות ובין יצרנים, ורשת שלא מתאימה למסגרת היא סכנה בטיחותית. כשמחליפים רשת, מזמינים אותה לפי הסדרה של התעלה הקיימת או מודדים את הפתח והמסגרת. אם יש ספק, יש לאמת מול היצרן.

איך משפיע אורך הקו על הבחירה?

ככל שהקו ארוך יותר, כך משקל היחידה משפיע יותר על זמן ההתקנה, אבל גם מחיר החומר מצטבר. בקו ארוך עם ציוד הרמה זמין, תעלת בטון לרוב חסכונית יותר. בקו קצר או בקו מפותל עם הרבה פינות, יחידות פולימר קצרות מאפשרות התאמה קלה יותר. בפרויקטים גדולים נהוג לחלק: תעלות בטון בקווים הראשיים ופולימר באזורים מרוצפים ובכניסות.

מתכננים פרויקט שבו נדרשות תעלות ניקוז? ניתן להעביר לבר-אל 27 תוכניות, חתכים, אורכי קווים ודרגות עומס לצורך בחינת הפתרון המתאים וקבלת הצעת מחיר דרך עמוד יצירת הקשר.

מפרט הזמנה של מכסה לתא בקרה הוא רשימת הנתונים שאיש הרכש או המתכנן מוסר ליצרן כדי שהמכסה שיסופק יתאים לתא, לעומס במקום ולייעוד המערכת. בפועל, רוב הטעויות במכסים לא נובעות ממכסה פגום אלא ממכסה שהוזמן עם נתון חסר: דרגת עומס שלא תואמת את התנועה, מידת פתח שנמדדה לא נכון, או חומר שלא מתאים לסביבה. המאמר הזה בנוי כרשימת בדיקה מסודרת, סעיף אחרי סעיף, למי שצריך להוציא הזמנה או לכתוב סעיף מפרט: אנשי רכש, מנהלי פרויקטים, מתכנני תשתיות ומפקחים. הוא אינו מדריך כללי על מכסים, אלא כלי עבודה לפני ההזמנה.

מהו מפרט הזמנה של מכסה ולמה הוא חשוב

מפרט הזמנה הוא תיאור מלא של המכסה הנדרש, במונחים שהיצרן יכול לייצר לפיהם ולבדוק מולם. הוא מגשר בין תוכנית הפיתוח, שבה המכסה מופיע לרוב כסימון בלבד, לבין הפריט הפיזי שמגיע לאתר. מפרט טוב מאפשר ליצרן להציע את הפתרון הנכון, מונע החזרות, ומייצר תיעוד שניתן לחזור אליו במסירה ובתחזוקה.

כשמכסה מוזמן בלי מפרט מסודר, הפער מתגלה בדרך כלל בשלב ההתקנה: המכסה לא נכנס למסגרת, המסגרת לא מתאימה לתקרה, או שהמכסה מתאים פיזית אבל לא לעומס שיעבור עליו. כל אחד מהמצבים האלה עולה בזמן, בהובלה חוזרת ולעיתים בפירוק של עבודה שכבר בוצעה.

רשימת הנתונים שצריך למסור ליצרן

הרשימה הבאה מכסה את הנתונים שכדאי לוודא לפני כל הזמנה. לא בכל פרויקט כל הסעיפים רלוונטיים, אבל כדאי לעבור על כולם ולסמן במפורש מה לא נדרש.

1. מיקום ההתקנה וסוג המשטח

הנתון הראשון הוא איפה המכסה יושב: מדרכה, שביל אופניים, חניה פרטית, חניון, כביש עירוני, אזור תעשייה, נמל או שטח גינון. המיקום קובע את דרגת העומס, את סוג הגמר (למשל מכסה שניתן לרצף מעליו באזור מרוצף) ואת דרישות הבטיחות להולכי רגל. כדאי לציין גם את סוג הריצוף או האספלט שמסביב ואת המפלס הסופי המתוכנן, כדי שהמסגרת תתאים לגובה הגמר.

2. דרגת עומס לפי הסיווג המקובל

דרגות העומס המקובלות בענף למכסים ולרשתות הן A15, B125, C250, D400, E600 ו-F900. הסיווג הולך מעומס קל באזורי הולכי רגל ועד עומסים כבדים במיוחד בנמלים ובשדות תעופה. הבחירה נעשית לפי סוג התנועה שעוברת בפועל מעל המכסה, כולל רכבי שירות, משאיות פינוי אשפה ורכבי חירום, ולא רק לפי התנועה הרגילה. הסבר מלא על כל דרגה נמצא במאמר על התאמת מכסים לפי רמות עומס. את דרגת העומס יש לקבוע בתיאום עם המתכנן ולפי דרישות הפרויקט, ולציין אותה במפורש בהזמנה.

3. מידות הפתח ומידות המסגרת

יש להבחין בין שלוש מידות: מידת הפתח החופשי (הפתח שדרכו נכנסים לתא), מידת המכסה עצמו ומידת המסגרת החיצונית. טעות נפוצה היא למסור את מידת התא במקום את מידת הפתח בתקרה, או למדוד פתח קיים בלי המסגרת הישנה. במכסים עגולים יש למסור קוטר, ובמכסים מלבניים אורך ורוחב, ובשני המקרים לציין אם המידה היא של הפתח החופשי או של המסגרת. כשמדובר בתא חדש, המידה נגזרת מתקרת התא, ולכן כדאי להזמין את המכסה ואת רכיבי התא יחד. פרטים על רכיבי התא נמצאים בעמוד תאי בקרה מבטון.

4. צורה: עגול או מלבני

צורת המכסה נקבעת לפי צורת פתח התא ולפי שיקולי תפעול. מכסה עגול לא יכול ליפול לתוך הפתח שלו, ולכן הוא נפוץ בתאים שנכנסים אליהם לתחזוקה. מכסה מלבני מתאים לתאים רחבים, לתאי תקשורת עם ציוד פנימי ולמקומות שבהם צריך פתח גישה גדול. אם הפרויקט דורש צורה מסוימת בגלל ציוד שמוכנס לתא, יש לציין זאת.

5. חומר: בטון, יצקת ברזל או משולב

שלוש המשפחות הנפוצות הן מכסה בטון, מכסה יצקת ברזל ומכסה משולב שבו מסגרת ומכסה מיצקת ממולאים בבטון. הבחירה תלויה בעומס, במשקל שמותר לתפעל ידנית, בסביבה (קרבה לים, כימיקלים, לחות) ובשיקולי גניבה. בטבלה הבאה השוואה כללית לצורך התמצאות; ההתאמה הסופית נעשית לפי דרישות הפרויקט.

מידע נוסף על השיקולים בבחירה בין החומרים מופיע במאמר על מכסים לתאי בקרה ושילוב בין בטיחות לעיצוב.

6. ייעוד המערכת: חשמל, תקשורת, ניקוז או ביוב

המכסה מסמן את המערכת שמתחתיו, וזה חשוב לצוותי תחזוקה ולגורמים שמגיעים לאתר אחרי המסירה. יש לציין את הייעוד כדי שהיצרן יתאים סימון, כיתוב או צבע לפי הנהוג, ובמקרים של תאי ניקוז להחליט אם נדרש מכסה אטום או רשת קליטה. בתאי תקשורת וחשמל יש לעיתים דרישות ספציפיות של בעל התשתית לגבי סימון ונעילה, ויש לבדוק אותן מול הגורם המתאים. הרחבה על מכסים לתאי תקשורת נמצאת במדריך למכסים לתאי תקשורת.

7. נעילה ואמצעי אנטי-גניבה

גניבת מכסים ורשתות היא בעיה ידועה בתשתיות עירוניות, וגם בעיה בטיחותית: פתח חשוף ברחוב הוא סכנה להולכי רגל ולרכבים. במפרט יש לציין אם נדרש מנגנון נעילה, איזה סוג (בורג, ציר, מנגנון פנימי) ומי מחזיק במפתח או בכלי הפתיחה. באזורים בעייתיים יש לשקול חומרים עם ערך גרוטאות נמוך, כמו בטון או משולב. פירוט על המנגנונים הקיימים מופיע במאמר על פתרונות נגד גניבת רשתות ומכסים.

8. אטימה, אוורור וריח

בתאי ביוב נדרש בדרך כלל מכסה אטום למניעת ריחות ולמניעת כניסת מי נגר למערכת. בתאי ניקוז המצב הפוך, ולעיתים נדרש מכסה עם פתחים או רשת. בתאי חשמל ותקשורת יש חשיבות למניעת חדירת מים. יש לציין במפרט אם נדרש אטם, ומה תפקידו.

9. כמויות, לוח זמנים ותנאי אספקה

מספר היחידות לכל סוג, מועד הדרישה באתר, האם מדובר באספקה בשלבים ותנאי הפריקה (מנוף, מלגזה, פריקה ידנית) משפיעים על תכנון הייצור ועל המחיר. כדאי לצרף גם את מספר התוכנית ואת סימון התא בתוכנית לכל מכסה, כדי שהאספקה תתאים לרשימת התאים בפרויקט.

איך מוודאים התאמה בין המכסה לתא

המכסה הוא חלק ממערכת שכוללת תחתית, חוליות, תקרה או קונוס ומסגרת. כשמזמינים תא שלם מיצרן אחד, ההתאמה בין הרכיבים נעשית במפעל. כשמחליפים מכסה בתא קיים, יש למדוד את הפתח בפועל, לבדוק את מצב המסגרת הקיימת ולוודא אם היא נשארת או מוחלפת. גובה המסגרת ביחס למפלס הגמר הסופי הוא נתון שצריך להגיע מתוכנית הפיתוח ולא מהשטח כפי שהוא ביום המדידה, מכיוון שהאספלט או הריצוף עדיין לא בוצעו. במקרה של ספק, יש לאמת את המידות מול הצוות הטכני של בר-אל 27 לפני אישור ההזמנה.

טעויות נפוצות במפרטי הזמנה

• ציון "מכסה לתא בקרה" בלי דרגת עומס, מתוך הנחה שהיצרן ידע לבד.
• מסירת מידת התא הפנימית במקום מידת הפתח בתקרה.
• הזמנת מכסה לפי התנועה הרגילה בלבד, בלי להביא בחשבון משאיות שירות ופינוי.
• התעלמות ממפלס הגמר הסופי, כך שהמכסה בולט או שקוע אחרי הריצוף.
• אי-ציון ייעוד המערכת, מה שמוביל למכסה ללא סימון או ללא אטימה מתאימה.
• הזמנה ללא נעילה באזור שבו גניבות שכיחות.
• הזמנת מכסים מיצרן אחד ותאים מיצרן אחר, בלי לבדוק התאמה בין המסגרת לתקרה.

בר-אל 27 ומכסים לתאי בקרה

בר-אל 27 מייצרת תאי בקרה מבטון טרומי על רכיביהם, ומספקת מכסים ורשתות בהתאמה לתאים. כדי לקבל הצעה מדויקת, מומלץ להעביר את תוכנית הפיתוח, רשימת התאים עם סימוניהם, דרגת העומס הנדרשת לכל אזור ומועדי האספקה. תקנים ישראליים רלוונטיים למכסים ולרשתות מפורסמים באתר מכון התקנים הישראלי, וההתאמה לדרישות התקן נעשית לפי המפרט של הפרויקט.

שאלות נפוצות

מה ההבדל בין מכסה לרשת קליטה?

מכסה סוגר את התא ולא נועד להכניס מים; הוא משמש בתאי ביוב, חשמל, תקשורת ובתאי בקרה של מערכת ניקוז שאינם נקודות קליטה. רשת קליטה היא רכיב עם פתחים שדרכם מי הנגר נכנסים לקולטן או לתעלה. בשני המקרים חלות דרגות עומס דומות, אבל הייעוד שונה, ולכן חשוב לציין במפרט מה מהשניים נדרש בכל נקודה בתוכנית.

איך בוחרים דרגת עומס כשהמכסה יושב על גבול בין מדרכה לכביש?

במקרים של ספק בוחרים לפי המצב המחמיר. מכסה בקצה מדרכה סמוך לנתיב נסיעה עלול לקבל עומס של גלגל משאית שעולה על המדרכה, ולכן לרוב מתייחסים אליו כאל מכסה בכביש. ההחלטה הסופית היא של המתכנן, וכדאי לציין במפרט את המיקום המדויק כדי שגם היצרן יוכל להעיר אם דרגת העומס נראית נמוכה מדי.

האם אפשר להזמין מכסה בלי לדעת את המידה המדויקת?

לא מומלץ. אפשר לבקש הצעת מחיר ראשונית לפי מידות משוערות, אבל ההזמנה עצמה צריכה להתבסס על מידות מהתוכנית או ממדידה באתר. במכסה להחלפה בתא קיים, מודדים את הפתח החופשי ואת המסגרת הקיימת, ומצלמים את המצב הקיים. במכסה לתא חדש המידה נגזרת מהתקרה, ולכן עדיף להזמין את שני הרכיבים יחד.

מה עדיף באזור מרוצף: מכסה בטון או מכסה יצקת?

באזורים מרוצפים רבים מעדיפים מכסה שניתן למלא בריצוף התואם את הסביבה, כך שהמכסה כמעט אינו נראה. זה יכול להיות מכסה משולב עם מסגרת מתכת ומילוי, או מכסה בטון בגמר מתאים. השיקול המכריע הוא דרגת העומס: אם יש תנועת רכבים, המסגרת והמכסה צריכים לעמוד בה בלי קשר לגמר העליון. יש לתאם את הפתרון עם האדריכל ועם המתכנן.

מי אחראי לקבוע את דרגת העומס: היצרן או המתכנן?

המתכנן או המהנדס האחראי בפרויקט קובע את דרגת העומס לפי ייעוד השטח ותנאי התנועה. היצרן מספק מכסה שמתאים לדרגה שצוינה, ויכול להעיר אם המיקום שתואר לא מתיישב עם הדרגה שנבחרה. לכן חשוב שהמפרט יכלול גם את דרגת העומס וגם את תיאור המיקום, ולא רק אחד מהם.

מה לבדוק כשמחליפים מכסה ישן בתא קיים?

בודקים את מידות הפתח החופשי, את מצב המסגרת (סדוקה, חלודה, לא מקובעת), את גובה המסגרת ביחס למפלס הגמר ואת סוג התא שמתחת. אם המסגרת פגומה, כדאי להחליף מסגרת ומכסה יחד. בנוסף בודקים אם הסביבה השתנתה מאז ההתקנה המקורית, למשל מדרכה שהפכה לחניה, ואז דרגת העומס הנדרשת גבוהה יותר מזו של המכסה הישן.

איך מציינים במפרט דרישות נעילה?

מציינים אם נדרשת נעילה, את סוג המנגנון הרצוי אם יש העדפה, ומי יחזיק בכלי הפתיחה. באזורים שבהם בעל התשתית (למשל חברת תקשורת או תאגיד מים) דורש מנגנון ספציפי, יש לצרף את הדרישה שלו למפרט. אם אין דרישה ספציפית, אפשר לבקש מהיצרן להציע פתרון נעילה מתאים לדרגת העומס ולסוג המכסה.

מתכננים פרויקט שבו נדרשים מכסים לתאי בקרה? ניתן להעביר לבר-אל 27 תוכניות, רשימת תאים, דרגות עומס וכמויות לצורך בחינת הפתרון המתאים וקבלת הצעת מחיר דרך עמוד יצירת הקשר.